תקשורת תחת איום

איום גובר על חופש העיתונות בישראל

קשב עורך מעקב מתמשך אחר פגיעות שונות בחופש העיתונות מצד רשויות המדינה

עדכון: פברואר 2013

 

בשנה האחרונה אנו עדים ללא מעט התפתחויות שליליות בנוגע לחופש העיתונות בישראל: הצעות חוק מגבילות, העמדה לדין של עיתונאים, ניסיונות השתלטות ממשלתיים על גופי תקשורת וסגירתם, התנכלויות לעיתונאים פלסטינים וזרים, השתקת דיון ציבורי בנושאים חשובים ועוד.

 


 

>> לקריאה נוספת: המשבר הכלכלי בתקשורת והשפעתו על עבודת העיתונאים

 


 

ב-31 במאי 2012 סקר מנכ"ל קשב, יזהר באר, מספר נושאים שבהם חופש העיתונות בישראל נפגע או עלול להיפגע בעתיד, כתוצאה מפעולות של רשויות המדינה. הסקירה הוצגה במסגרת מפגש ממשל, חברה אזרחית ואקדמיה שקיים מרכז מינרבה לזכויות האדם, שנערך לקראת הדיווח השנתי של ישראל לוועדת זכויות האדם של האו"ם.

 

מאז הוצגה הסקירה הצטברו מקרים נוספים של פגיעה בחופש העיתונות: בין היתר, העיתונאי אורי בלאו הועמד לדין והורשע בהחזקת מידע סודי; מנחם בן צורף כמנחה לתכניתה של קרן נויבך, "סדר יום", על מנת "לאזן" את תכניה; ועדת השרים לחקיקה אישרה את ההצעה להעביר את הפיקוח על גופי שידור מסחריים לרשות ממשלתית; עיתונאים פלסטינים עברו בדיקות ביטחוניות משפילות מהלך ביקורה של שרת החוץ האמריקאית קלינטון; עיתונאים הוכו על ידי חיילי צה"ל כשהגיעו לסקר הפגנה בכפר קדום שבשומרון ובתקרית נוספת בחברון; מפקד גלי צה"ל פסל לשידור את שירו של יזהר אשדות "עניין של הרגל" בטענה שהוא בז לחיילי צה"ל; הבלוגר "אישתון" דיווח שזומן לחקירה משולבת של משטרת ישראל ומצ"ח; והאפשרות שערוץ 10 ייסגר עלתה שוב על הפרק – דווקא לאחר שכבר אושר הסדר של חובותיו – וזאת בשל עיכוב החקיקה בעניין.

לפניכם הסקירה המעודכנת על פגיעות ממשלתיות בחופש העיתונות בישראל. קשב ימשיך לעקוב אחר איומים על חופש העיתונות בישראל ולתעד אותם בעמוד זה, שיתעדכן מעת לעת.

 


 

 

פגיעות בחופש העיתונות בישראל 2012


זכות הציבור לדעת נובעת מן ההנחה הגלומה בבסיסו של המשטר הדמוקרטי לפיה האזרחים ולא השלטון קובעים מה רצוי להם, לפיכך זכותו של האזרח להיות מודע למתרחש בזירה הציבורית היא תנאי מוקדם להשתתפותו בחיים הציבוריים. ידע זה מסייע לאזרח לבחור את נציגיו לשלטון באופן מודע ועל פי העדפותיו המצפוניות. חופש המידע עוזר לחברה האזרחית למנוע מאנשי השררה לנהוג באופן בלתי ראוי ובניגוד לאינטרס הציבורי. זכות הציבור לדעת היא מרכיב מזכויות אזרחיות אחרות כגון חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש התנועה וחופש ההתארגנות.

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר, 1948 עוסקת, גם בזכות הציבור לקבל מידע:


"כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים" (סעיף י"ט) .


בישראל חופש העיתונות לא מעוגן בחקיקה ראשית או משנית, אלא הוא מסתמך בעיקר על פסיקות בית המשפט העליון, דבר המעמידו בעמדת פגיעות מתמדת. להלן מספר דוגמאות לפגיעות ממשיות או אפשריות בחופש העיתונות בישראל, בידי רשויות המדינה.

 

א. מעורבות בגופי תקשורת, ניסיונות השתלטות, איומים בסגירה והשבתה בפועל

 

1. "ישראל היום" וקשריו לראש הממשלה

"ישראל היום", העיתון הנפוץ ביותר בישראל כיום, נמצא בבעלותו של שלדון אדלסון, מקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתרם סכומים גדולים למערכות הבחירות שלו. ראש לשכתו של נתניהו עד לאחרונה, נתן אשל, שימש עד לפני שלוש שנים כסמנכ"ל העיתון. לטענת רבים, קרבה זו באה לידי ביטוי באופן שבו מסקר העיתון נושאים פוליטיים וחברתיים ובמיוחד כאלה הקשורים לנתניהו עצמו. דוגמה לכך ניתנה אך לאחרונה, באופן שבו סיקר העיתון את ניסיון ההתאבדות של משה סילמן ז"ל.

בפברואר 2012 דיווח ערוץ 10 כי אחד הפרשנים הבכירים ב"ישראל היום", דרור אידר, מועסק בשכר על ידי משרד ראש הממשלה, מבלי שתינתן כל אינדיקציה על כך לקוראים. העובדה ש"ישראל היום" מופץ בחינם מספקת לו יתרון לא הוגן מול העיתונים האחרים, והיא זו שהפכה אותו לעיתון הנפוץ בארץ שנים ספורות בלבד מצאת המהדורה הראשונה ב-2007. העיתון מחולק חינם בפינות רחוב, בתחנות רכבת, במוסדות ממשלתיים ואקדמיים, ומיליוני ישראלים נחשפים אליו מדי יום ביומו. ב-2010 נדחו הצעות חוק שביקשו להגביל את חלוקתם של עיתונים בחינם.

 

 

2. ערוץ 10: איום בסגירה ודיווחים על סחיטה

בינואר 2012 עמד ערוץ 10 על סף סגירה, כאשר ועדת הכלכלה של הכנסת סירבה לבקשה לדחות בשנה את פירעון החובות של הערוץ למדינה. הוועדה קיבלה החלטה זו למרות עמדתם המנוגדת של שר התקשורת משה כחלון ויו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שלה חייב הערוץ כספים. סגירת הערוץ הייתה מוסרת את המונופול על שוק שידורי הטלוויזיה המסחריים בישראל לערוץ 2 בלבד. ימים ספורים לפני המועד המתוכנן להחשכת הערוץ האריכה הרשות השנייה את זיכיונו עקב חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה.

העובדה שערוץ תקשורת מרכזי בישראל עמד בפני סגירה בשל מחלוקת בירוקרטית עם הרגולטור היא חמורה כשלעצמה. אך משמעויותיה מתעצמות לנוכח החשש כי המניע האמיתי שעומד מאחורי ההחלטה הוא רצון השלטון להשתיק את מבקריו. בכירים בערוץ 10 טענו בעבר כי הועברו אליהם מסרים דרך לשכת ראש הממשלה לפיהם אם תופסק עבודתם של מספר עיתונאים בכירים בערוץ, ביניהם הכתב הפוליטי רביב דרוקר – תותר פריסת החובות של הערוץ.

 

דרוקר פרסם ב-2011 תחקיר בנוגע למימון נסיעותיו של ראש הממשלה על ידי גורמים פרטיים, בניגוד לנהלים המקובלים. ב-29 באוקטובר 2012 דווח כי הושג הסכם פשרה בין בני הזוג נתניהו לערוץ 10. בהסכם נכתב כי ערוץ 10 פנה לבני הזוג נתניהו וביקש מהם למחוק את התביעות "בתור מחווה", בהתחשב במצבו הקשה של שוק התקשורת בכלל, ושל ערוץ 10 בפרט, וכי בני הזוג נענו לבקשה. יחד עם זאת, ההסכם מקנה להם את הזכות לחדש את ההליכים המשפטיים על פי שיקול דעתם. כמו כן נכתב בהסכם כי "הנתבעים [ערוץ 10] מבהירים כי ינהגו באופן הוגן וענייני כלפי הזוג נתניהו, בהתאם למדיניותם כלפי יתר האישים והגורמים אותם הם מסקרים".

 

במהלך שנת 2012 עלתה מספר פעמים על הפרק האפשרות שערוץ 10 ייסגר, עד שהושג הסדר בוועדת לוקר, שבראשה עמד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הסדר שאושר על ידי שר האוצר. ב-14 בדצמבר התברר כי הליכי החקיקה שהיו אמורים להתבצע על מנת שההסדר ייכנס לתוקף לא קודמו – לדברי דירקטוריון ערוץ 10, עקב עיכובים מצדו של ראש הממשלה נתניהו. ב-15 בדצמבר הודיע הדירקטוריון על פיטורי כל העובדים וסגירת הערוץ בסוף דצמבר וב-16 בדצמבר פורסם כי הערוץ עתר לבג"צ נגד הסגירה המתקרבת. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, לא הושג הסדר, וערוץ 10 אמור להפסיק את שידוריו בתוך שבועיים.

 

 

3. מעורבות משרד ראש הממשלה ברשות השידור ובטלוויזיה החינוכית

בחודשים האחרונים מתרבים הדיווחים על מעורבות משרד ראש הממשלה ברשות השידור. בין היתר, הועברה מתפקידה קרן נויבך, מגישת "מבט שני" הידועה בסגנונה הדעתני, בטענה ש"אינה עוברת מסך". הוועד המנהל של הרשות, כך נטען, מורכב ברובו מאנשים בעלי זיקה לנתניהו, ואלו מינו כתבים שיצייתו לתכתיבי הוועד החדש.

 

מנהל "קול ישראל" החדש מיכאל מירו הורה למגישי תוכניות הבוקר ברדיו, ירון דקל וקרן נויבך, להימנע מהבעת דעות בשידור. מנכ"ל קשב הופיע בפני ועדת האתיקה של הרשות בדצמבר 2011 וביטא עמדה נחרצת נגד הנחיה זו. ביולי 2012 החליטה הנהלת רשות השידור ל"אזן" את התכנים בתכניתה של נויבך באמצעות הצבתו של מנחם בן כמנחה לצדה, מהלך שזכה לביקורת נוקבת מצד פרשני תקשורת, כמו גם מצדה של אגודת העיתונאים בירושלים ואף מצד ועדת האתיקה ברשות השידור עצמה.

 

ב-31 ביולי דווח כי עורכת יומן יומן הבוקר של רשת ב', מיקי שושן, הושעתה מעבודתה בעקבות טענות ההנהלה שלפיהן התוכנית "אינה מאוזנת". זאת, לאחר ששודרו במסגרתה קטעים שעסקו בהתנחלויות, במשפט אולמרט ובסוגיית המהגרים האפריקאים. מנהל "קול ישראל" מיכאל מירו אמר בתגובה: "הגיע הזמן להבין שהשידור הציבורי הוא מרכיב חשוב בבנייה ובשמירה על כללי הדמוקרטיה ומתוקף זאת הוא פועל על פי אמות מידה מקצועיות והבנה שהשידור הציבורי נועד לכלל האזרחים ולא לקבוצה כזו או אחרת".

 

בחודש אפריל 2012 הורה מירו לענת דוידוב, מגישת "בחצי היום השישי", לבטל את הפינות הפובליציסטיות האישיות בתוכנית. דווח גם על מעורבות, עד כדי ניסיון השתלטות, לכאורה, של לשכת ראש הממשלה, על הטלוויזיה החינוכית, שעליה הוא ממונה.

 

באוגוסט 2011 דווח על ניסיונות של ראש הממשלה נתניהו להתערב בסיקור המחאה החברתית ברשות השידור ולהשפיע עליו. בדיון בנושא הפוליטיזציה ברשות השידור שהתקיים במועצת העיתונות, סיפרה ורד ברמן מאגודת העיתונאים בירושלים, בשם "חברים אנונימיים" העובדים בערוץ 1 וחוששים להזדהות, על שיחות שהתקבלו מלשכת ראש הממשלה במערכת החדשות של הערוץ בערב "הפגנת ה-300 אלף" ובהן נדרשו הכתבים להפסיק לדווח על מספרי המפגינים בערים השונות. יורם כהן, מנהל חטיבת החדשות בערוץ, הכחיש בתוקף את הטענות. לדבריה של ברמן הנחיה זו קוימה ואף בוטל ריאיון מתוכנן עם דפני ליף. מנהל רשת ב', מוטי אמיר, טען בדיון כי מנהל "קול ישראל", מיכאל מירו, התחמק מלתת לו אישור למשדר מיוחד שיסקר את עצרת הענק בתל-אביב, וכי שבוע לאחר מכן, לאחר שסוכם עם מירו על שידור מיוחד של ההפגנות ברחבי הארץ, התקשר אליו מנהל הרדיו זמן קצר לפני תחילת המשדר והורה לבטלו.

 


4. סגירת רדיו "כל השלום"
בנובמבר 2011 הופסקו שידורי רדיו "כל השלום" היהודי-ערבי בטענה שלתחנה, שמשדריה נמצאים ברמאללה ושידוריה נקלטו גם בישראל, לא הוקצה תדר באופן רשמי. ב-17 בחודש זומן מוסי רז, אחד ממנהלי הרדיו, לפגישה במשטרה שבה נחקר באזהרה במשך שלוש שעות בחשד להפעלת רדיו לא חוקי. רז שוחרר רק לאחר שנאלץ לחתום על הצהרה כי "יפעל להפסקת השידורים המיועדים לתושבי ישראל" ולאחר שאולץ לערוך שיחת טלפון בה הורה להפסיק את שידורי התחנה. הובהר לו כי במידה ולא ייענה לדרישה לחתום ולא יערוך את שיחת הטלפון יובא בפני שופט להארכת מעצר ותתבצע פשיטה על משרדי התחנה. רז ציית לדרישת החוקרים והתחנה ירדה מהאוויר, אם כי היא עדיין משדרת באמצעות האינטרנט ומאבק משפטי על חידוש שידורי הרדיו מתנהל בימים אלו.

השבתת שידורי "רדיו כל השלום" התרחשה לאחר 7 שנות פעילות, אך רק שבועיים לפני חקירתו של רז נתקבל בתחנה מכתב ממשרד התקשורת ובו דרישה להשבית את השידורים משום שהרדיו אינו חוקי. התחנה התחייבה לענות באופן מסודר לדרישה לאחר התייעצות משפטית, אולם הסגירה הכפויה התרחשה כמעט מיידית, לפני שהנושא הוסדר.

לאחר סגירת "רדיו כל השלום" נשמעו קולות רבים שטענו שהרדיו נסגר משום שמשדריו כללו לא מעט קולות ביקורתיים שאינם תואמים את מדיניות הממשלה. ב-14 בספטמבר 2011, למשל, קרא חבר הכנסת מהליכוד דני דנון לסגור את "תחנת ההסתה", כדבריו, טענה שנדחתה על ידי מוסי רז.

 

 

5. הצעת חוק להעברת הפיקוח על גופי תקשורת מסחריים לגוף ממשלתי

ביולי 2012 אישרה ועדת השרים לחקיקה את הצעת משרד התקשורת לפיה גוף פנים-ממשלתי יסדיר את השידורים המסחריים בטלוויזיה וברדיו ויפקח עליהם. הגוף יאחד את מועצת הכבלים והלוויין והרשות השנייה, שהסדירו את השידורים עד כה כגוף עצמאי חוץ-ממשלתי. ההצעה אושרה על אף התנגדותם של גופים רבים, בהם איגודי היוצרים, הרשות השנייה והמכון הישראלי לדמוקרטיה. בחוות דעת שכתבו אנשי המכון נטען כי "ההצעה משקפת מגמה מסוכנת של חיזוק השליטה הפוליטית בפיקוח על שוק תוכן השידורים (וכי) עצמאות מקצועית היא תנאי חיוני לפעילותו של הרגולטור". הם הוסיפו וכתבו: "אנו סבורים כי יש להרחיק את רגולטור התוכן עד כמה שניתן מהדרג הפוליטי".

 


6. מעורבות מדאיגה וגוברת של דובר צה"ל במערכות החדשות
לאחרונה נחשף דבר קיומם של הסדרים בין דובר צה"ל לעיתונים, המעלה שאלות על יכולתם של הכתבים לסקר כראוי נושאים הקשורים לצה"ל.

 

 

ב. התיקון לחוק לשון הרע ויוזמות חקיקה נוספות

בנובמבר 2011 עברה בקריאה ראשונה בכנסת הצעת התיקון לחוק לשון הרע, המבקשת להגדיל באופן משמעותי את הפיצויים המגיעים לאדם הנפגע מפרסום, וזאת מבלי שיידרש להוכיח כי הוא גרם לו נזק כלשהו. הצעה זו עלולה לגרום לכך שאיום בתביעת דיבה יהפוך לכלי שבאמצעותו ימנעו השלטון ובעלי הכוח תחקירים ופרסומים נגדם. מצב כזה מהווה איום חמור על חופש הביטוי והוא עלול להוביל, הלכה למעשה, לסופה של העיתונות החוקרת בישראל. סקר שערך קשב בקרב עיתונאים, ואשר הוצג בכנס "תקשורת תחת אש" בכנסת בינואר, מאשש חשש זה: 80 אחוזים מהעיתונאים סבורים כי התיקון לחוק לשון הרע יפחית את התחקירים ודברי הביקורת שיפורסמו בתקשורת.

אל התיקון לחוק לשון הרע ("חוק ההשתקה") מצטרפות יוזמות חקיקה בעייתיות נוספות. בינואר 2012 אושר בקריאה שנייה ושלישית התיקון לחוק בתי המשפט, הקובע כי ביומיים הראשונים של החקירה לא יתפרסם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו אישום. בדצמבר נודע כי משרד המשפטים מקדם תיקון לחוק העונשין, שעל פיו יוטל איסור גורף על פרסום חומרי גלם ועדויות מחדרי החקירות – וזאת ללא הגבלת זמן ("חוק ההסתרה"). הצעות אלו מהוות פגיעה קשה בזכות הציבור לדעת, וקיים חשש שהחוקים החדשים ישמשו למניעת דיון ציבורי כאשר בכירים יסתבכו בפלילים, כפי שקרה לא מעט בשנים האחרונות. קשה לשער מה (ומתי) היינו יודעים על פרשת קצב, למשל, לו היו חוקים אלו בתוקף לפני מספר שנים, ואיך הייתה מתפתחת הפרשה בהיעדרו של דיון ציבורי שנסמך על תחקירים עיתונאיים שכללו חומרי חקירה. כך גם במקרים של ראש הממשלה לשעבר אולמרט, שרים לשעבר כאברהם הירשזון, שלמה בניזרי ואריה דרעי, ראש רשות המסים לשעבר ג'קי מצא, ואף שר החוץ הנוכחי אביגדור ליברמן שנגדו אמור להיות מוגש כתב אישום בקרוב.



ג. פרשת ענת קם ואורי בלאו
ב-2008 פרסם כתב "הארץ" אורי בלאו כתבה שחשפה, לכאורה, שצה"ל אישר מראש חיסול של מבוקשים בפעולה ב-2007, בניגוד להוראת בג"ץ. הכתבה התבסס על מסמכים סודיים שנמסרו לבלאו על ידי ענת קם, ששירתה בלשכת אלוף פיקוד המרכז בעת הפעולה. בחקירה התברר כי קם העבירה לבלאו קרוב ל-2000 מסמכים מסווגים. קם שהתה במעצר בית במשך שנתיים (2010-2011), כאשר במשך שלושת החודשים הראשונים למעצרה חל צו איסור פרסום על המעצר. בפברואר 2011 הורשעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לאחר שהודתה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן, בעבירות של ריגול חמור (איסוף והחזקת ידיעה סודית) ומסירת ידיעה סודית ללא היתר, אך ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה. בסוף 2011 נדונה למאסר של ארבע שנים וחצי, שמהן לא יופחתו השנתיים שבהן שהתה במעצר בית.

 

בלאו שהה בחו"ל במהלך כמעט כל שנת 2010 לאחר שהוצא נגדו צו מעצר, וחזר לארץ רק לאחר חתימת הסכם עם הפרקליטות. במרץ 2011 הודיע משרד המשפטים כי גם בלאו יועמד לדין, בכפוף לשימוע, באשמת החזקת ידיעות סודיות ללא היתר. ב-30 במאי 2012 החליט היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, להגיש כתב אישום נגד העיתונאי בלאו בעבירות של החזקת ידיעות סודיות ע"י מי שאינו מוסמך לכך. ב-24 ביולי 2012 הורשע בלאו בהחזקת מידע סודי. במסגרת עסקת הטיעון שנחתמה איתו, יבקשו הצדדים לגזור עליו ארבעה חודשי עבודות שירות.


טבעי וסביר שהמדינה תבקש למנוע אחזקה של מסמכים סודיים בידי מי שלא הוסמך לכך. יחד עם זאת, הטיפול בפרשת קם-בלאו מעלה שאלות על חופש העיתונות בישראל ועל מעמדה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" וכמוסד שתפקידו לחשוף התנהלות לקויה של מוסדות המדינה – במקרה זה פעולה הנוגדת לא רק את פסיקת בג"ץ אלא גם עקרונות בסיסיים של משפט וזכויות אדם, שראוי לכל הפחות לקיים עליה דיון ציבורי. כפי שטענה מועצת העיתונות, לא ראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במהלך מילוי תפקידו העיתונאי. הטיפול בקם ובבלאו צורם שבעתיים לאור העובדה שהרמטכ"ל אשכנזי ואלוף הפיקוד יאיר נוה, שעל פי החשיפה של בלאו פעלו בידיעה מלאה בניגוד לפסיקת בג"ץ, לא נדרשו כלל לתת על כך דין וחשבון.

 

צפו בדבריהם של  יזהר באר, שלומי אלדר ועוזי בנזימן בהפגנת העיתונאים נגד ההחלטה להעמיד לדין את אורי בלאו על החזקת חומרים סודיים (חדשות ערוץ 2, 3.6.2012):

 


ArtCreative Design and Custom coding

 

 

ד. פגיעה בעיתונאים זרים ופלסטינים

גלניס שוגרמן, מזכ"לית איגוד העיתונאים הזרים (FPA), מסרה ל"קשב" מספר דוגמאות למקרים של פגיעה בעיתונאים זרים והפרעה לעבודתם במהלך התקופה האחרונה:

• מאז תחילת האינתיפאדה השנייה לא הונפקו תעודות עיתונאי של לע"מ לעיתונאים פלסטינים.


פגיעה מכוונת באמצעות ה"בואש" ואמצעי פיזור הפגנות אחרים בעיתונאים המסקרים הפגנות נגד הגדר.


מול לשכת העיתונות הממשלתית: בהארכת שהייה של עיתונאים זרים השוהים בארץ למעלה מ-5 שנים זוכים עיתונאים זרים להתייחסות דומה לזו שניתנת לבקשות מקבילות של מהגרי עבודה: ההארכה טעונה אישור של ועדה מיוחדת של משרד הפנים שמתכנסת אחת לחודש (לאחרונה, בגלל החגים, נפגשה אפילו פחות). מאז סוף 2011 אין מנכ"ל ללע"מ, ולדברי שוגרמן, הדבר מוביל להחלטות שרירותיות.


התנכלות לנשים הנוסעות לבד ואנשים מבוגרים הנושאים תעודת עיתונאי במחסום קלנדיה, במחסום בית לחם ועוד: עיכובים, חקירות, איומים, השפלות.


• בנוגע להאשמות מצד ישראל שהאיגוד מחלק מצלמות "לכל פלסטיני מהרחוב", אומרת שוגרמן שכל הצלמים החברים בארגון הם צלמים מקצועיים שעובדים עבור גופים גדולים, חלקם זוכי פרסים.


• בחודש אפריל 2012, באחד המעברים בגדה, ראה צלם פלסטיני שעובד עבור אחת הסוכנויות הבינ"ל הגדולות חיילים מתעללים בילדים. הוא התחיל לצלם ואז עצרו אותו החיילים והתחילו להכות אותו, עד ששוחרר בעקבות פנייה של שוגרמן לדובר צה"ל.

 

הצקות נוספות לעיתונאים זרים שהגיעו לכותרות:

- שני צלמי רויטרס הוכו והושפלו על ידי חיילי צה"ל בחברון (דצמבר 2012)

- עיתונאים זרים ופלסטינים הוכו על ידי חיילי צה"ל כשהגיעו לסקר הפגנה בכפר קדום שבשומרון (אוגוסט 2012);

- בדיקות ביטחוניות משפילות לעיתונאים פלסטינים במהלך ביקורה של שרת החוץ האמריקאית קלינטון (יולי 2012);

- כתבת אל ג'זירה שאולצה להתפשט בכניסה למסיבת עיתונאים של נתניהו (ינואר 2011);

- מעצרו למשך שבוע במתקן בנתב"ג של ג'ארד מלסין, עורך האתר באנגלית של סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען", יחד עם חברתו (ינואר 2010).

 

חיילי צה"ל מכים עיתונאים זרים ופלסטינים בקדום, אוגוסט 2012



ArtCreative Design and Custom coding

 

מקרים נוספים מתועדים באתר CPJ ובאתר "עיתונאים ללא גבולות".

 

בפברואר 2013 פנה איגוד העיתונאים הזרים ליועץ המשפטי לממשלה, בדרישה שיפעל בדחיפות להפסקת הפגיעה בעיתונאים המסקרים את המתרחש ביהודה ושומרון. כמו כן, דרש האיגוד לפתוח בחקירה נגד חיילים ושוטרים שפגעו בכתבים. לטענת הארגון, על אף שהוגשו תלונות רשמיות על פגיעות בעיתונאים והצבא הודיע כי פתח בחקירות בשני מקרים, לא הצליח האיגוד לקבל עדכונים על התקדמות בחקירה. במכתב האיגוד נטען כי העובדה שלא נוהלה חקירה אפקטיבית בשני המקרים מהווה רוח גבית להמשך האלימות כלפי עיתונאים. במכתב צויינו מקרים נוספים של פגיעה בעיתונאים זרים שאירעו בחודשים ינואר-פברואר 2013.

 

 

ה. השתקת הדיון הציבורי בנושא תקיפה באיראן
באוקטובר 2011 פורסמו ידיעות לפיהן ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק, סיכמו ביניהם על תקיפה צבאית קרובה של מתקני הגרעין באיראן. זאת למרות התנגדותם של ראשי מערכת הביטחון. נחום ברנע, הראשון שדיווח על כך, ביקר את העדרו של דיון ציבורי בנושא, והעלה שאלות בנוגע לאינטרסים העומדים מאחורי החלטה זו, ובנוגע לדרכי קבלת ההחלטות במדינת ישראל. הדיון התקשורתי שהתעורר בעקבות הפרסומים עורר את חמתם של שרים בכירים בממשלה, ביניהם השרים בגין, מרידור וברק, אשר טענו שעצם קיומו מסוכן. מרידור אמר בראיון ל"מעריב" כי "זכות הציבור לדעת לא כוללת דיון מהסוג הזה".

ללא כל קשר לעמדה כזו או אחרת בשאלת התקיפה הצבאית באיראן, ברור כי כל החלטה בנושא עלולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על עתידה של מדינת ישראל ואולי אף על עצם קיומה. ההתקפה הבוטה של שרים בממשלת ישראל על עצם הלגיטימיות של כלי התקשורת לעסוק בנושא, למרות החלטתה של הצנזורה הצבאית להתיר את הפרסומים, משקפת חוסר הבנה מצדם בנוגע לתפקידה המהותי של תקשורת בחברה דמוקרטית. במדינה מתוקנת חייב השלטון לראות בתקשורת במה מרכזית שבאמצעותה מקיימת החברה דיון ציבורי מושכל וביקורתי בנוגע לנושאים המשפיעים על גורלה. ניסיון העבר מראה כי דווקא אי פרסומו של מידע והשתקתו של דיון ציבורי הוא זה המסכן את ביטחון המדינה ואת האינטרס הציבורי.

 

 

ו. פסילת שירו של יזהר אשדות לשידור בגלי צה"ל

ב-14 באוקטובר 2012 התארח הזמר יזהר אשדות בתוכניתו של יואב קוטנר בגלי צה"ל לקראת יציאת אלבומו החדש. מפקד התחנה ירון דקל ביקש ממנו לא לשיר בתוכנית את שיר הנושא "עניין של הרגל", שנכתב על ידי אלונה קמחי בעקבות מפגשים עם חברי "שוברים שתיקה" וכולל ביקורת נוקבת על התנהלות צה"ל מול האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. אשדות נמנע מלשיר את השיר בשידור, אך במהלך שידור התוכנית פרסם דקל הודעה לעיתונות ולפיה אסר כליל על שידור השיר במסגרת שידורי התחנה בטענה כי "אין מקום בגלי צה"ל לחגוג היום באופן מופגן שיר המגנה ובז לחיילי צה"ל ולאלו שהקריבו חייהם למען ביטחון ישראל". החלטתו של דקל עוררה סערה תקשורתית וגררה ביקורת רבה, אך לפי בדיקת ערוץ 10 תחנות נוספות נמנעו משידור השיר, לפחות בימים שמיד לאחר הפסילה בגל"צ.



ז. התבטאויות נגד התקשורת
ב
ינואר 2012 סיפר עורך ה"ג'רוזלם פוסט", סטיב לינדה, שדיבר בכנס ויצו בתל אביב, כי ראש הממשלה נתניהו אמר לו בפגישה פרטית ששני האויבים הגדולים ביותר של ישראל הם העיתונים "ניו יורק טיימס" ו"הארץ", הקובעים את "האג'נדה האנטי-ישראלית" של עיתונאים ברחבי העולם. לשכת ראש הממשלה הכחישה את הדברים וביקשה מלינדה לפרסם הבהרה. בעקבות זאת, אמר לינדה לעיתונאים כי הדברים שאמר היוו פרשנות שלו לדברי ראש הממשלה ולא ציטוט של נתניהו.

גם אם דבריו של לינדה היוו רק פרשנות (ניתן להאזין לקטע הנ"ל מנאומו כאן) ניתן להסיק ששמע מנתניהו דברים חמורים נגד העיתונות ונגד "הארץ" "ו"ניו יורק טיימס" בפרט. גישה זו של נתניהו עלולה להעיד על תפיסה של התקשורת החופשית כגורם "מפריע" ולא אחד היסודות החיוניים ביותר לקיומה של דמוקרטיה.

 

 

ח. התנכלויות לבלוגרים

בדצמבר 2012 הופיעה בראש הבלוג הפופולרי "אישתון" הודעה כי כותב הבלוג "נמצא תחת חקירה משולבת של מצ"ח ושל משטרת ישראל." הכתב המדיני של "הארץ" ברק רביד שעקב אחרי הסיפור העריך כי הבלוגר נחקר עקב תחקיר על התאבדויות בצה"ל שהתבסס על חומרים סודיים שקיבל מחייל, הערכה שאושרה מאוחר יותר על ידי דובר צה"ל. בפרסום בפייסבוק בעקבות הסיקור התקשורתי, הודיע אישתון כי נאסר עליו לדבר על תוכן החקירה.

 

האסיר איקס 2 - פרשה מסוכנת

פרשת האסיר איקס 2, לפי שני העיתונים הנפוצים במדינה, נעה בין "פירצה ביטחונית איומה" לבין סכנה מוחשית לדמוקרטיה. ומה מגלות האותיות הקטנות? האם העיתונות מבצעת את תפקידה? | להמשך >>

מה באמת היה אחוז ההצלחה של כיפת ברזל?

בין לוחמה פסיכולוגית, אינטרסים כספיים ופוליטיים, וקושי עיתונאי לפקפק בדובר צה"ל – קיבל הציבור הישראלי מידע מוטעה, באופן שמנע דיון מהותי על יכולתה של כיפת ברזל להגן על העורף הישראלי | להמשך >>

הצטרפו לרשימת תפוצה
כך תוכלו לסייע
contactusbig

וידאו קשב