פעילות ציבורית

איום גובר על חופש העיתונות בישראל בשנה האחרונה

כך עולה מסקירה שהציג קשב במפגש ממשל, חברה אזרחית ואקדמיה במרכז מינרבה לזכויות האדם, לקראת הדיווח הקרוב של ישראל לוועדת זכויות האדם של האו"ם

2 ביוני 2012

 

מנכ"ל קשב יזהר באר הציג נתונים על מניעת אישורי כניסה של עיתונאים פלסטיניים לישראל, התנכלויות לעיתונאים זרים, ניסיונות השתלטות ממשלתיים על גופי תקשורת, העמדה לדין של עיתונאים, השיח הציבורי סביב שאלת תקיפה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן והצעות חוק המגבילות את חופש הביטוי ואת חופש העיתונות.

 


 

>> לסקירה המעודכנת, פברואר 2013

>> ריאיונות עם יזהר באר, שלומי אלדר ועוזי בנזימן בהפגנת העיתונאים נגד ההחלטה להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו על החזקת חומרים סודיים

 


 

ב-31 במאי 2012 הציג מנכ"ל קשב, יזהר באר, בפני 30 נציגים של החברה האזרחית בישראל ואנשי אקדמיה, את האיומים על חופש העיתונות בישראל כפי שעולים ממחקרי "קשב". הצגת נייר העמדה התקיימה במסגרת מפגש ממשל, חברה אזרחית ואקדמיה שקיים מרכז מינרבה לזכויות האדם. זאת לקראת הדיווח הקרוב של מדינת ישראל לוועדת זכויות האדם של האו"ם, עפ"י האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR).

 

באר הציג נתונים על מניעת אישורי כניסה של עיתונאים פלסטיניים לישראל, התנכלויות לעיתונאים זרים, ניסיונות השתלטות ממשלתיים על גופי תקשורת, העמדה לדין של עיתונאים, השיח הציבורי סביב שאלת תקיפה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן והצעות חוק המגבילות את חופש הביטוי ואת חופש העיתונות. בין השאר הוצגו נתוני הסקר שערך "קשב" בקרב עיתונאים אשר הראו כי 80% מהעיתונאים סבורים שהצעת "חוק לשון הרע", למשל, תפחית את התחקירים ודברי הביקורת בעיתונות.

 

ניתן להוריד את הסקירה המלאה שהוצגה במפגש (PDF) או לקרוא את הסקירה המתעדכנת באופן סדיר.

 

בין המשתתפים הנוספים באירוע היו נציגים של האגודה לזכויות האזרח בישראל, עיר עמים, הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, ויצ"ו, מרכז מינרבה לזכויות האדם ועוד.

 

minerva31may2012

 

 


 

יוני 2012

פגיעות בחופש העיתונות בישראל


הקדמה
זכות הציבור לדעת נובעת מן ההנחה הגלומה בבסיסו של המשטר הדמוקרטי לפיה האזרחים ולא השלטון קובעים מה רצוי להם, לפיכך זכותו של האזרח להיות מודע למתרחש בזירה הציבורית היא תנאי מוקדם להשתתפותו בחיים הציבוריים. ידע זה מסייע לאזרח לבחור את נציגיו לשלטון באופן מודע ועל פי העדפותיו המצפוניות. חופש המידע עוזר לחברה האזרחית למנוע מאנשי השררה לנהוג באופן בלתי ראוי ובניגוד לאינטרס הציבורי. זכות הציבור לדעת היא מרכיב מזכויות אזרחיות אחרות כגון חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש התנועה וחופש ההתארגנות.

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר, 1948 עוסקת, גם בזכות הציבור לקבל מידע:
"כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים" (סעיף י"ט) .

בישראל חופש העיתונות לא מעוגן בחקיקה ראשית או משנית, אלא הוא מסתמך בעיקר על פסיקות בית המשפט העליון, דבר המעמידו בעמדת פגיעות מתמדת. להלן יוצגו כמה נושאים שבהן חופש העיתונות בישראל נפגע או עלול להיפגע בעתיד, בידי הרשויות:

 

1. "ישראל היום" וקשריו לראש הממשלה

"ישראל היום", העיתון הנפוץ ביותר בישראל כיום, נמצא בבעלותו של שלדון אדלסון, מקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתרם סכומים גדולים למערכות הבחירות שלו. ראש לשכתו של נתניהו עד לאחרונה, נתן אשל, שימש עד לפני שלוש שנים כסמנכ"ל העיתון. לטענת רבים, קרבה זו באה לידי ביטוי באופן שבו מסקר העיתון נושאים פוליטיים וחברתיים ובמיוחד כאלה הקשורים לנתניהו עצמו.

בפברואר 2012 דיווח ערוץ 10 כי אחד הפרשנים הבכירים ב"ישראל היום", דרור אידר, מועסק בשכר על ידי משרד ראש הממשלה, מבלי שתינתן כל אינדיקציה על כך לקוראים. העובדה ש"ישראל היום" מופץ בחינם מספקת לו יתרון לא הוגן מול העיתונים האחרים, והיא זו שהפכה אותו לעיתון הנפוץ בארץ שנים ספורות בלבד מצאת המהדורה הראשונה ב-2007. העיתון מחולק חינם בפינות רחוב, בתחנות רכבת, במוסדות ממשלתיים ואקדמיים, ומיליוני ישראלים נחשפים אליו מדי יום ביומו. ב-2010 נדחו הצעות חוק שביקשו להגביל את חלוקתם של עיתונים בחינם.

 

 

2. ערוץ 10: איום בסגירה ודיווחים על סחיטה

בינואר 2012 עמד ערוץ 10 על סף סגירה, כאשר ועדת הכלכלה של הכנסת סירבה לבקשה לדחות בשנה את פירעון החובות של הערוץ למדינה. הוועדה קיבלה החלטה זו למרות עמדתם המנוגדת של שר התקשורת משה כחלון ויו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שלה חייב הערוץ כספים. סגירת הערוץ הייתה מוסרת את המונופול על שוק שידורי הטלוויזיה המסחריים בישראל לערוץ 2 בלבד. ימים ספורים לפני המועד המתוכנן להחשכת הערוץ האריכה הרשות השנייה את זיכיונו עקב חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה.

העובדה שערוץ תקשורת מרכזי בישראל עמד בפני סגירה בשל מחלוקת בירוקרטית עם הרגולטור היא חמורה כשלעצמה. אך משמעויותיה מתעצמות לנוכח החשש כי המניע האמיתי שעומד מאחורי ההחלטה הוא רצון השלטון להשתיק את מבקריו. בכירים בערוץ 10 טענו בעבר כי הועברו אליהם מסרים דרך לשכת ראש הממשלה לפיהם אם תופסק עבודתם של מספר עיתונאים בכירים בערוץ, ביניהם הכתב הפוליטי רביב דרוקר – תותר פריסת החובות של הערוץ. דרוקר פרסם ב-2011 תחקיר בנוגע למימון נסיעותיו של ראש הממשלה על ידי גורמים פרטיים, בניגוד לנהלים המקובלים.

 

 

3. מעורבות משרד ראש הממשלה ברשות השידור ובטלוויזיה החינוכית

בחודשים האחרונים מתרבים הדיווחים על מעורבות משרד ראש הממשלה ברשות השידור. בין היתר, הועברה מתפקידה קרן נויבך, מגישת "מבט שני" הידועה בסגנונה הדעתני, בטענה ש"אינה עוברת מסך". הוועד המנהל של הרשות, כך נטען, מורכב ברובו מאנשים בעלי זיקה לנתניהו, ואלו מינו כתבים שיצייתו לתכתיבי הוועד החדש. מנהל "קול ישראל" החדש מיכאל מירו הורה למגישי תוכניות הבוקר ברדיו, ירון דקל וקרן נויבך, להימנע מהבעת דעות בשידור. מנכ"ל קשב הופיע בפני ועדת האתיקה של הרשות בדצמבר 2011 וביטא עמדה נחרצת נגד הנחיה זו . בחודש אפריל 2012 הורה מירו לענת דוידוב, מגישת "בחצי היום השישי", לבטל את הפינות הפובליציסטיות האישיות בתוכנית. דווח גם על מעורבות, עד כדי ניסיון השתלטות, לכאורה, של לשכת ראש הממשלה, על הטלוויזיה החינוכית, שעליה הוא ממונה.

 

 

4. התיקון לחוק לשון הרע ויוזמות חקיקה נוספות

בנובמבר 2011 עברה בקריאה ראשונה בכנסת הצעת התיקון לחוק לשון הרע, המבקשת להגדיל באופן משמעותי את הפיצויים המגיעים לאדם הנפגע מפרסום, וזאת מבלי שיידרש להוכיח כי הוא גרם לו נזק כלשהו. הצעה זו עלולה לגרום לכך שאיום בתביעת דיבה יהפוך לכלי שבאמצעותו ימנעו השלטון ובעלי הכוח תחקירים ופרסומים נגדם. מצב כזה מהווה איום חמור על חופש הביטוי והוא עלול להוביל, הלכה למעשה, לסופה של העיתונות החוקרת בישראל. סקר שערך קשב בקרב עיתונאים, ואשר הוצג בכנס "תקשורת תחת אש" בכנסת בינואר, מאשש חשש זה: 80 אחוזים מהעיתונאים סבורים כי התיקון לחוק לשון הרע יפחית את התחקירים ודברי הביקורת שיפורסמו בתקשורת.

אל התיקון לחוק לשון הרע ("חוק ההשתקה") מצטרפות יוזמות חקיקה בעייתיות נוספות. בינואר 2012 אושר בקריאה שנייה ושלישית התיקון לחוק בתי המשפט, הקובע כי ביומיים הראשונים של החקירה לא יתפרסם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו אישום. בדצמבר נודע כי משרד המשפטים מקדם תיקון לחוק העונשין, שעל פיו יוטל איסור גורף על פרסום חומרי גלם ועדויות מחדרי החקירות – וזאת ללא הגבלת זמן ("חוק ההסתרה"). הצעות אלו מהוות פגיעה קשה בזכות הציבור לדעת, וקיים חשש שהחוקים החדשים ישמשו למניעת דיון ציבורי כאשר בכירים יסתבכו בפלילים, כפי שקרה לא מעט בשנים האחרונות. קשה לשער מה (ומתי) היינו יודעים על פרשת קצב, למשל, לו היו חוקים אלו בתוקף לפני מספר שנים, ואיך הייתה מתפתחת הפרשה בהיעדרו של דיון ציבורי שנסמך על תחקירים עיתונאיים שכללו חומרי חקירה. כך גם במקרים של ראש הממשלה לשעבר אולמרט, שרים לשעבר כאברהם הירשזון, שלמה בניזרי ואריה דרעי, ראש רשות המסים לשעבר ג'קי מצא, ואף שר החוץ הנוכחי אביגדור ליברמן שנגדו אמור להיות מוגש כתב אישום בקרוב.

 


5. סגירת רדיו "כל השלום"
בנובמבר 2011 הופסקו שידורי רדיו "כל השלום" היהודי-ערבי בטענה שלתחנה, שמשדריה נמצאים ברמאללה ושידוריה נקלטו גם בישראל, לא הוקצה תדר באופן רשמי. ב-17 בחודש זומן מוסי רז, אחד ממנהלי הרדיו, לפגישה במשטרה שבה נחקר באזהרה במשך שלוש שעות בחשד להפעלת רדיו לא חוקי. רז שוחרר רק לאחר שנאלץ לחתום על הצהרה כי "יפעל להפסקת השידורים המיועדים לתושבי ישראל" ולאחר שאולץ לערוך שיחת טלפון בה הורה להפסיק את שידורי התחנה. הובהר לו כי במידה ולא ייענה לדרישה לחתום ולא יערוך את שיחת הטלפון יובא בפני שופט להארכת מעצר ותתבצע פשיטה על משרדי התחנה. רז ציית לדרישת החוקרים והתחנה ירדה מהאוויר, אם כי היא עדיין משדרת באמצעות האינטרנט ומאבק משפטי על חידוש שידורי הרדיו מתנהל בימים אלו.

השבתת שידורי "רדיו כל השלום" התרחשה לאחר 7 שנות פעילות, אך רק שבועיים לפני חקירתו של רז נתקבל בתחנה מכתב ממשרד התקשורת ובו דרישה להשבית את השידורים משום שהרדיו אינו חוקי. התחנה התחייבה לענות באופן מסודר לדרישה לאחר התייעצות משפטית, אולם הסגירה הכפויה התרחשה כמעט מיידית, לפני שהנושא הוסדר.

לאחר סגירת "רדיו כל השלום" נשמעו קולות רבים שטענו שהרדיו נסגר משום שמשדריו כללו לא מעט קולות ביקורתיים שאינם תואמים את מדיניות הממשלה. ב-14 בספטמבר 2011, למשל, קרא חבר הכנסת מהליכוד דני דנון לסגור את "תחנת ההסתה", כדבריו, טענה שנדחתה על ידי מוסי רז.

 


6. השתקת הדיון הציבורי בנושא תקיפה באיראן
באוקטובר 2011 פורסמו ידיעות לפיהן ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק, סיכמו ביניהם על תקיפה צבאית קרובה של מתקני הגרעין באיראן. זאת למרות התנגדותם של ראשי מערכת הביטחון. נחום ברנע, הראשון שדיווח על כך, ביקר את העדרו של דיון ציבורי בנושא, והעלה שאלות בנוגע לאינטרסים העומדים מאחורי החלטה זו, ובנוגע לדרכי קבלת ההחלטות במדינת ישראל. הדיון התקשורתי שהתעורר בעקבות הפרסומים עורר את חמתם של שרים בכירים בממשלה, ביניהם השרים בגין, מרידור וברק, אשר טענו שעצם קיומו מסוכן. מרידור אמר בראיון ל"מעריב" כי "זכות הציבור לדעת לא כוללת דיון מהסוג הזה".

ללא כל קשר לעמדה כזו או אחרת בשאלת התקיפה הצבאית באיראן, ברור כי כל החלטה בנושא עלולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על עתידה של מדינת ישראל ואולי אף על עצם קיומה. ההתקפה הבוטה של שרים בממשלת ישראל על עצם הלגיטימיות של כלי התקשורת לעסוק בנושא, למרות החלטתה של הצנזורה הצבאית להתיר את הפרסומים, משקפת חוסר הבנה מצדם בנוגע לתפקידה המהותי של תקשורת בחברה דמוקרטית. במדינה מתוקנת חייב השלטון לראות בתקשורת במה מרכזית שבאמצעותה מקיימת החברה דיון ציבורי מושכל וביקורתי בנוגע לנושאים המשפיעים על גורלה. ניסיון העבר מראה כי דווקא אי פרסומו של מידע והשתקתו של דיון ציבורי הוא זה המסכן את ביטחון המדינה ואת האינטרס הציבורי.



7. התבטאויות נגד התקשורת
בינואר 2012 סיפר עורך ה"ג'רוזלם פוסט", סטיב לינדה, שדיבר בכנס ויצו בתל אביב, כי ראש הממשלה נתניהו אמר לו בפגישה פרטית ששני האויבים הגדולים ביותר של ישראל הם העיתונים "ניו יורק טיימס" ו"הארץ", הקובעים את "האג'נדה האנטי-ישראלית" של עיתונאים ברחבי העולם. לשכת ראש הממשלה הכחישה את הדברים וביקשה מלינדה לפרסם הבהרה. בעקבות זאת, אמר לינדה לעיתונאים כי הדברים שאמר היוו פרשנות שלו לדברי ראש הממשלה ולא ציטוט של נתניהו.

גם אם דבריו של לינדה היוו רק פרשנות (ניתן להאזין לקטע הנ"ל מנאומו כאן) ניתן להסיק ששמע מנתניהו דברים חמורים נגד העיתונות ונגד "הארץ" "ו"ניו יורק טיימס" בפרט. גישה זו של נתניהו עלולה להעיד על תפיסה של התקשורת החופשית כגורם "מפריע" ולא אחד היסודות החיוניים ביותר לקיומה של דמוקרטיה.

 


8. פרשת ענת קם ואורי בלאו
ב-2008 פרסם כתב "הארץ" אורי בלאו כתבה שחשפה, לכאורה, שצה"ל אישר מראש חיסול של מבוקשים בפעולה ב-2007, בניגוד להוראת בג"ץ. הכתבה התבסס על מסמכים סודיים שנמסרו לבלאו על ידי ענת קם, ששירתה בלשכת אלוף פיקוד המרכז בעת הפעולה. בחקירה התברר כי קם העבירה לבלאו קרוב ל-2000 מסמכים מסווגים. קם שהתה במעצר בית במשך שנתיים (2010-2011), כאשר במשך שלושת החודשים הראשונים למעצרה חל צו איסור פרסום על המעצר. בפברואר 2011 הורשעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לאחר שהודתה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן, בעבירות של ריגול חמור (איסוף והחזקת ידיעה סודית) ומסירת ידיעה סודית ללא היתר, אך ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה. בסוף 2011 נדונה למאסר של ארבע שנים וחצי, שמהן לא יופחתו השנתיים שבהן שהתה במעצר בית. בלאו שהה בחו"ל במהלך כמעט כל שנת 2010 לאחר שהוצא נגדו צו מעצר, וחזר לארץ רק לאחר חתימת הסכם עם הפרקליטות. במרץ 2011 הודיע משרד המשפטים כי גם בלאו יועמד לדין, בכפוף לשימוע, באשמת החזקת ידיעות סודיות ללא היתר. ב-30 במאי 2012 החליט היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, להגיש כתב אישום נגד העיתונאי בלאו בעבירות של החזקת ידיעות סודיות ע"י מי שאינו מוסמך לכך.

טבעי וסביר שהמדינה תבקש למנוע אחזקה של מסמכים סודיים בידי מי שלא הוסמך לכך. יחד עם זאת, הטיפול בפרשת קם-בלאו מעלה שאלות על חופש העיתונות בישראל ועל מעמדה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" וכמוסד שתפקידו לחשוף התנהלות לקויה של מוסדות המדינה – במקרה זה פעולה הנוגדת לא רק את פסיקת בג"ץ אלא גם עקרונות בסיסיים של משפט וזכויות אדם, שראוי לכל הפחות לקיים עליה דיון ציבורי. כפי שטענה מועצת העיתונות, לא ראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במהלך מילוי תפקידו העיתונאי. הטיפול בקם ובבלאו צורם שבעתיים לאור העובדה שהרמטכ"ל אשכנזי ואלוף הפיקוד יאיר נוה, שעל פי החשיפה של בלאו פעלו בידיעה מלאה בניגוד לפסיקת בג"ץ, לא נדרשו כלל לתת על כך דין וחשבון.

 

 

9. פגיעה בעיתונאים זרים ופלסטינים

גלניס שוגרמן, מזכ"לית איגוד העיתונאים הזרים (FPA), מסרה ל"קשב" מספר דוגמאות למקרים של פגיעה בעיתונאים זרים והפרעה לעבודתם במהלך התקופה האחרונה:

• מאז תחילת האינתיפאדה השנייה לא הונפקו תעודות עיתונאי של לע"מ לעיתונאים פלסטינים.


פגיעה מכוונת באמצעות ה"בואש" ואמצעי פיזור הפגנות אחרים בעיתונאים המסקרים הפגנות נגד הגדר.


מול לשכת העיתונות הממשלתית: בהארכת שהייה של עיתונאים זרים השוהים בארץ למעלה מ-5 שנים זוכים עיתונאים זרים להתייחסות דומה לזו שניתנת לבקשות מקבילות של מהגרי עבודה: ההארכה טעונה אישור של ועדה מיוחדת של משרד הפנים שמתכנסת אחת לחודש (לאחרונה, בגלל החגים, נפגשה אפילו פחות). מאז סוף 2011 אין מנכ"ל ללע"מ, ולדברי שוגרמן, הדבר מוביל להחלטות שרירותיות.


התנכלות לנשים הנוסעות לבד ואנשים מבוגרים הנושאים תעודת עיתונאי במחסום קלנדיה, במחסום בית לחם ועוד: עיכובים, חקירות, איומים, השפלות.


• בנוגע להאשמות מצד ישראל שהאיגוד מחלק מצלמות "לכל פלסטיני מהרחוב", אומרת שוגרמן שכל הצלמים החברים בארגון הם צלמים מקצועיים שעובדים עבור גופים גדולים, חלקם זוכי פרסים.


• הצקות נוספות לעיתונאים זרים שהגיעו לכותרות: כתבת אל ג'זירה שאולצה להתפשט בכניסה למסיבת עיתונאים של נתניהו (ינואר 2011), מעצרו למשך שבוע במתקן בנתב"ג של ג'ארד מלסין, עורך האתר באנגלית של סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען", יחד עם חברתו (ינואר 2010).


• בחודש מרץ 2012, באחד המעברים בגדה, ראה צלם פלסטיני שעובד עבור אחת הסוכנויות הבינ"ל הגדולות חיילים מתעללים בילדים. הוא התחיל לצלם ואז עצרו אותו החיילים והתחילו להכות אותו, עד ששוחרר בעקבות פנייה של שוגרמן לדובר צה"ל.

מקרים נוספים מתועדים באתר CPJ ובאתר "עיתונאים ללא גבולות".

 


10. מעורבות מדאיגה וגוברת של דובר צה"ל במערכות החדשות
לאחרונה נחשף דבר קיומם של הסדרים בין דובר צה"ל לעיתונים, המעלה שאלות על יכולתם של הכתבים לסקר כראוי נושאים הקשורים לצה"ל.

 

האסיר איקס 2 - פרשה מסוכנת

פרשת האסיר איקס 2, לפי שני העיתונים הנפוצים במדינה, נעה בין "פירצה ביטחונית איומה" לבין סכנה מוחשית לדמוקרטיה. ומה מגלות האותיות הקטנות? האם העיתונות מבצעת את תפקידה? | להמשך >>

מה באמת היה אחוז ההצלחה של כיפת ברזל?

בין לוחמה פסיכולוגית, אינטרסים כספיים ופוליטיים, וקושי עיתונאי לפקפק בדובר צה"ל – קיבל הציבור הישראלי מידע מוטעה, באופן שמנע דיון מהותי על יכולתה של כיפת ברזל להגן על העורף הישראלי | להמשך >>

הצטרפו לרשימת תפוצה
כך תוכלו לסייע
contactusbig

וידאו קשב