פעילות ציבורית

קשב נאבק נגד התיקון המוצע לחוק לשון הרע

"קשב" קורא לחברי הכנסת להתנגד לתיקון המוצע ולהציב קו אדום ברור בפני הניסיונות לפגוע בחופש הביטוי

ינואר 2012


הצעת התיקון לחוק לשון הרע שעברה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, מבקשת להגדיל באופן משמעותי את הפיצויים המגיעים לאדם הנפגע מפרסום, וזאת מבלי שיידרש להוכיח כי הוא גרם לו נזק כלשהו.

 

הצעה זו היא מרחיקת לכת והרסנית. היא עלולה לגרום לכך שאיום בתביעת דיבה יהפוך לכלי באמצעותו ימנעו השלטון ובעלי הכוח תחקירים ופרסומים נגדם. מצב כזה מהווה איום חמור על חופש הביטוי והוא עלול להוביל, הלכה למעשה, לסופה של העיתונות החוקרת בישראל.


> חוק איסור לשון הרע נוסח החוק הקיים

> נוסח התיקון המוצע על ידי חבר הכנסת יריב לוין

> נוסח התיקון המוצע על ידי חבר הכנסת מאיר שטרית

 

"קשב" וארגונים נוספים מנהלים מאבק ציבורי נגד התיקון המוצע, במספר זירות:

 

סקר עיתונאים

בחודש דצמבר 2011 ערך "קשב" סקר בקרב 50 עיתונאים מכלי התקשורת המרכזיים בישראל. ממצאי הסקר מראים כי התיקון לחוק, אם יתקבל, ייצור תחושת איום ממשית על העיתונאים בישראל ויעמיד את העיתונות החוקרת בישראל בפני סכנה חמורה. הממצאים הוצגו בכנס החירום "תקשורת תחת אש" שנערך בכנסת ב-2 בינואר 2012.

 

 

ניירות עמדה

עם קבלת ההחלטה בוועדת חוקה, חוק ומשפט להעלות את התיקון לקריאה ראשונה, פרסם "קשב" נייר עמדה בנושא. גם האגודה לזכויות האזרח פרסמה נייר עמדה שנשלח לחברי הכנסת.

 

> לא להשתקה באמצעות תביעות דיבה: פנייה לציבור מטעם האגודה לזכויות האזרח

 

 

מכתב לחברי הכנסת

"קשב" פנה במכתב לחברי הכנסת ובו קרא להם להתנגד לתיקון המוצע לחוק לשון הרע, ולהציב קו אדום ברור בפני הניסיונות החוזרים והנשנים לפגוע בחופש הביטוי ובאופייה הדמוקרטי של המדינה.

 

חברי כנסת אחדים כבר הגיבו למכתב זה והבטיחו לנסות לסכל את יוזמת התיקון לחוק, ביניהם יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, שהתבטא בחריפות נגד התיקון המוצע בחוק, וחברי הכנסת שלמה מולה ונחמן שי (קדימה), יצחק הרצוג (עבודה), ניצן הורוביץ (מרצ) ודב חנין (חדש).

 

באתר העוקץ מתפרסמת תגובתו של חבר הכנסת מאיר שטרית, יוזם אחת ההצעות לתיקון בחוק, וההתכתבות שהתנהלה בעקבותיה עם מנכ"ל "קשב" יזהר באר.

 


פנייה לעיתונאים, עורכים, אנשי ציבור ולציבור הרחב

"קשב" פנה לעיתונאים בכירים, עורכים, אנשי רוח וציבור ומומחי תקשורת מן האקדמיה, בבקשה לכתוב את תמצית דעתם על הצעת התיקון לחוק לשון הרע. מקבץ מן הדעות שיתקבלו יפורסם בפומבי כחלק מהמאבק נגד יוזמת החקיקה החדשה. "קשב" מזמין את הציבור הרחב להשתתף בדיון זה בפייסבוק.

 

להלן תגובותיהם של אברהם בורג,  יו"ר הכנסת לשעבר, פרופ' מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ואבי וינברג, לשעבר מזכ"ל מועצת העיתונות. תגובות נוספות יפורסמו בהמשך.

 


 

אברהם בורג, יו"ר הכנסת לשעבר:

 

מה יהיו, לדעתך, השלכות התיקון בחוק, אם יתקבל, על כלי התקשורת ועל חופש הביטוי בישראל?
אני מקווה שהשלכות חמורות מאד. אני מקווה שהאבסורד הישראלי ייצא סוף סוף, כולו לאור. נכון לעכשיו ישראל הרשמית יכולה להתהדר בהיותה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". הכנסת הנוכחית וביתר שאת, הממשלה הנוכחית, מסתתרות מאחורי עלי התאנה של ארגוני זכויות האדם והתקשורת החופשית יחסית – שאותם היא מנסה לחסל. חוק זה מצטרף לשורת חוקים מגבילה, מצמצמת ובלתי דמוקרטית בעליל. ככל שיתרבו החוקים האלה תתברר האמת – מיהי ישראל הנוכחית. ויסתדרו לבד, בלעדינו.

אילו דרכי פעולה היית מציע על מנת לסכל את האישור בכנסת של התיקון בחוק?
כלום. פשוט כלום. לצאת מהאולם כשהם מצביעים. לא להשתתף בדיונים. לתת להם לבשל את עצמם במיצים של עצמם. מבלי להשתתף במשחק המביש של דמוקרטיה לכאורה.

 


 

פרופ' מיכאל בירנהק, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב:

 

ההצעה לתיקון חוק איסור לשון הרע משנה את האיזון שבין ההגנה על שמו הטוב של אדם לבין חופש הביטוי בדרך שמחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים. יש בה אי-צדק חברתי ואי-צדק חלוקתי, ופגיעתה בחופש הביטוי קשה עד מאוד. הפגיעה איננה רק בעיתונים ובעיתונאים, אלא בכולנו.

לכל כלל משפטי יש השפעה חלוקתית. לעתים ההשפעה ברורה מאליה: דיני מסים למשל, או כללים שנותנים עדיפות לאנשים בעלי מאפיינים מסוימים. אבל גם לכללים שנראים לכאורה ניטראליים, יש השפעה כזו, וחשוב לחשוף אותה.

שיח הזכויות המקובל במשפט הישראלי מוביל לבדיקת חוק איסור לשון הרע והצעת החוק, על ידי המשגת הזכויות שעל הפרק, הצבתן זו מול זו, ו"איזון" ביניהן. הזכויות במקרה הזה הן חופש הביטוי ואת זכותו של אדם לשמו הטוב. החוק הקיים יוצר איזון כזה ("איזון אופקי", במונחי הפסיקה), שמנסה לשמר את שתי הזכויות גם יחד. החוק קובע עיקרון: הגנה על שמו הטוב של אדם, ובצידו חריגים: טענות הגנה שיכול נתבע או נאשם לטעון, כמו ההגנה המפורסמת של "אמת דיברתי". אבל האיזון מורכב יותר. הוא קיים בכל תג ותג של החוק. כך גם הכלל התמים לכאורה של הפיצוי ללא הוכחת נזק.

פיצוי ללא הוכחת נזק הוא חריג לכלל המשפטי של "המוציא מחברו עליו הראייה", שלפיו, מי שטוען שנגרם לו נזק, צריך להוכיח מהו הנזק שנגרם לו. אבל, לפעמים יש קושי אמיתי לכמת את הנזק, ולכן נבחר מנגנון חלופי, של פיצוי ללא הוכחת הנזק. מנגנון כזה קיים למשל במקרה של הפרת זכות יוצרים. כאשר נפגע שמו הטוב של אדם, ואין לפוגע הגנה, אכן, קשה להוכיח את הנזק: כמה שווים ייסוריו של אדם שהושמץ ללא עוול בכפו?

את הצעת החוק צריך לבחון לא רק במונחים של שפת האיזונים. צריך לבדוק איך הכללים הקיימים והמוצעים משפיעים על ההתנהגות של שחקנים שונים. יש שחקנים חוזרים ב"משחק" הזה (עיתונים, פוליטיקאים), ויש שחקנים חד-פעמיים (בלוגר שכתב משהו בענייני היום). יש שחקנים עשירים ויש עניים. יש כאלה שנחשפו מרצונם לעין הציבורית (נבחרי ציבור) ויש מי שנקלעו אליה במקרה, אולי אפילו בניגוד לרצונם (למשל, משפחת שליט).

אין כלל "נכון" או "מדויק", שלפיו אפשר לקבוע מהו שיעור הפיצויים הנכון. הנחת העבודה של המחוקק צריכה להיות שבכל מקרה תהיה טעות: אם הפיצוי המותר יהי הנמוך מדי – יהיו מי שיפגעו מלשון הרע; אם הפיצוי יהיה גבוה יותר – יהיו מי שיושתקו. הבחירה החברתית שלנו לכן, צריכה להיות בחירה לפי "שיקול מסדר שני": מהו מחיר הטעות? האם אנחנו מוכנים לטעות לצד אחד או לצד האחר?

הגדלת סכום הפיצויים בצורה דרמטית תרתיע בעיקר את השחקנים החלשים: מי שאין לו עורך דין צמוד, מי שאין לו כיס עמוק, ואולי היה מוכן להסתכן בביטוי שבמקרה הגרוע יעלה לו סכום מסוים, אבל לא יסתכן כאשר סכום הפיצוי עלול להיות כל חסכונות חייו. לפוליטיקאים, יש בכלל חסינות (וטוב שכך). יהיו מי שיאמרו: "מצוין, כך נסכל דיבה". לומר על אדם פלוני שהוא נחמד, זה אולי, ובכן, נחמד, אבל לא מקדם את החברה הישראלית. לומר עליו שהוא שולח ידו אל הקופה הציבורית – זה הרבה פחות נחמד, והרבה יותר חשוב. כאשר הסיכון קטן, יהיו יותר השמצות. כאשר הסיכון גדול, תהיה פחות ביקורת ופחות ביטוי. סביבה דמוקרטית של חופש ביטוי מחייבת מרחב נשימה. הצעת החוק מבקשת לחסום את החמצן שכל כך דרוש לחברה דמוקרטית.
 


 

אבי וינברג, לשעבר מזכ"ל מועצת העיתונות:
מניסיוני בעבר כעיתונאי/עורך אני יודע שבכלי התקשורת פוחדים ממעט מאוד אנשים, אבל אם יש משהו שפוחדים ממנו, אלה תביעות דיבה. יש בזה משהו חיובי: הפחד הזה מונע עבודה עיתונאית מרושלת ומכריח גם את השטחיים שבעיתונאים לבדוק עובדות ולפנות אל מושאי כתבותיהם לקבלת תגובה. הם יודעים – ואם לא הם, העורכים או היועצים המשפטיים של כלי התקשורת מבהירים להם – שאם לא ינהגו כך, הם והעיתון עלולים לעמוד מול תביעת לשון הרע.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שמי שהעיתונים חוששים מהם אלה בעיקר האנשים החזקים, שלעתים הם גם חזקים וגם מושחתים. ברגע שעיתונאי מתחיל לעבוד על כתבת תחקיר שעוסקת באחד מאלה, מגיע האיום בתביעת דיבה בסכומים דמיוניים (שרק החזקים והעשירים יכולים להרשות לעצמם), ולעתים קרובות זה מספיק כדי שהכתב יקבל הוראה "לרדת מהנושא". אפשר לומר שמבחינת בעלי העיתון, זה שיקול כלכלי נכון – גם אם המאיים בתביעה לא יזכה בסופו של דבר, העיסוק בה יגזול הרבה זמן וכסף מעורכי העיתון ומעורכי הדין שלו.

כך נוצר מעמד של כאלה ש"איתם לא מתעסקים" – אלה האנשים שידם קלה על הדק התביעה ושבדרך כלל (לא תמיד) יש להם גם הרבה כסף. ובאורח לא מפתיע, אלה גם האנשים ששמם נקשר שוב ושוב בפרשיות שחיתות כלשהן.

החוק המוצע יגדיל את מספר האנשים שהעיתונות "לא מתעסקת איתם". עכשיו לא רק העשירים והמקושרים ישתמשו בחוק כדי למנוע חשיפה של התנהגותם המפוקפקת. מעתה, גם המושחתים בדרג הבינוני, אלה שעדיין נחשפים מדי פעם בפעם ונענשים בזכות העיתונות, יזכו לחסינות דומה לזאת של העשירים מאוד: זה יהיה הרבה יותר קל וזול לאיים על כלי התקשורת ולהשתיק אותם.

ומדוע, בעצם, שעיתון או כתב חוקר יירתעו בגלל איום בתביעת לשון הרע כאשר הם בטוחים באמיתות המידע שבידיהם? כאן נכנסת למשוואה לשון החוק בישראל: חוק איסור לשון הרע קובע שכאשר מוגשת תביעת דיבה, לא התובע צריך להוכיח שנכתבו אודותיו דברים לא נכונים, אלא העיתון והעיתונאי הם שצריכים להביא הוכחה ניצחת, כזו שמתקבלת ברמת ההוכחה שדורשים בתי המשפט, לכל אחת מהעובדות שהתובע טוען שאיננה אמת. וכך, אם מי שהעבירו מידע לעיתונאי חוששים להעיד בבית המשפט ולהיחשף, או שהמסמכים שבידיו אינם עומדים בכללים המחמירים של דיני הראיות – הוא עלול להפסיד במשפט.

לכן, הייתי תומך בהתלהבות בחוק המוצע אילו נוסף לו עוד סעיף אחד: סעיף המעביר את נטל ההוכחה לאי-אמיתות הדברים מהעיתון אל מי שתובע פיצוי על לשון הרע: הוא יהיה זה שיצטרך להוכיח כי הושמץ ללא ביסוס.

http://knesset.gov.il/privatelaw/data/18/2584.rtf
 

האסיר איקס 2 - פרשה מסוכנת

פרשת האסיר איקס 2, לפי שני העיתונים הנפוצים במדינה, נעה בין "פירצה ביטחונית איומה" לבין סכנה מוחשית לדמוקרטיה. ומה מגלות האותיות הקטנות? האם העיתונות מבצעת את תפקידה? | להמשך >>

מה באמת היה אחוז ההצלחה של כיפת ברזל?

בין לוחמה פסיכולוגית, אינטרסים כספיים ופוליטיים, וקושי עיתונאי לפקפק בדובר צה"ל – קיבל הציבור הישראלי מידע מוטעה, באופן שמנע דיון מהותי על יכולתה של כיפת ברזל להגן על העורף הישראלי | להמשך >>

הצטרפו לרשימת תפוצה
כך תוכלו לסייע
contactusbig

וידאו קשב