מדיה בלוג

איפה הנשים?

מקומן של נשים במהדורות החדשות המרכזיות בשעת מלחמה

19 בנובמבר 2012


מחקרי קשב מראים כי בשעת סיקור מלחמה נשים נעלמות ממסכי הטלוויזיה. כך קורה גם בסיקור מבצע "עמוד ענן": בניגוד למתרחש בכלי תקשורת ברחבי העולם, הנשים הישראליות הן כמעט אף פעם לא כתבות שטח, מרואיינות בנושאים מקצועיים או עיתונאיות; לרוב, או כמעט תמיד, הן הרעיות התומכות, האזרחיות המבוהלות או האימהות הכואבות.

כשצופים בימים האחרונים בערוצים 2 ו-10, קשה שלא להתרשם שכמעט ואין נשים בישראל. האולפנים מלאים גנרלים, חיילים, פרשנים, כתבים, מגישים – כמעט כולם גברים. פה ושם מופיעה לה יונית לוי או תמר איש שלום, מוקפת בחמישה-ששה גברים, ומבקשת בעיניים רציניות שהגנרלים, הפרשנים, הכתבים וכו' יסבירו לה מה קורה. ולא שלוי או איש שלום יודעות פחות מהחליפות המדברות מה קורה; אבל זה התפקיד שלהן – לשאול את מה שנדמה ש"האדם הפשוט" (ואף פעם, כמובן, לא "האישה הפשוטה") רוצה לדעת.

 

women_in_war_1women_in_war2

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

women_in_war3בעצם, יש קצת נשים בחדשות. אלה שבוכות על בתיהן ההרוסים, ילדיהן המפוחדים, או בני משפחותיהם הקשישים או החולים. הן מוצגות כאומללות, חלשות, מפוחדות, שלא לומר "נטולות חוסן" – היסטריות. אותן לא ישאלו מה דעתן על היציאה למבצע צבאי, מה מטרותיו וכיצד עליו להגיע לסיומו. מהן יבקשו לספר כמה קשה להן, כמה הן סובלות. הן אמורות לייצג את המחיר האנושי (כי על המחיר הכלכלי והמדיני מדברים, כידוע, גברים בלבד) של המבצע. זה ה"צבע" מהעורף, כי שם הרי נמצאות הנשים. העובדה שהחזית במבצע הנוכחי היא הדרום, שבו 50% מהתושבים הן נשים, לא משנה. נשים בעורף וגברים בחזית, גם אם העורף והחזית אחד הם.

אם הנשים לא נמצאות במקרה בדרום, זה רק כי בעליהן "שלחו" אותן לצפון, כי הן הרי לא מסוגלות להחליט לבד מה לעשות. אז שולחים את "הנשים והילדים" (בני אדם באותה רמה של בגרות, כידוע) אל הצפון, בעיקר כשהגברים יוצאים לדרום, ומורידים עוד דאגה אחת מהראש.

אז יש שלי יחימוביץ וציפי לבני, ולימור לבנת שמקבלות טיפה (אבל באמת טיפה) של זמן מסך, בעיקר בסופי המהדורות, אבל עצם העובדה שזוכרים את שמותיהן מעידה בדיוק על הנדירות שלהן בין ים הגברים הפוליטיקאים (רצוי "ביטחוניסטים") שממלאים את המסך.

women_in_war4

לדבר הזה קוראים הכחדה סמלית, או ביתר ישירות "אפרטהייד תקשורתי": חצי מהאוכלוסייה (וכמובן יותר אם לוקחים בחשבון פלסטינים, עובדים זרים וכיו"ב), פשוט נמחקת מהתקשורת. קולה לא נשמע; נקודת המבט שלה לא מוצגת; והאינטרסים שלה לא זוכים להתייחסות רצינית (ותחשבו למשל על זה שנשים, יותר מגברים, נשארות לשמור על הילדים בבית כשמערכת החינוך מושבתת, ומאבדות בשל כך יותר ימי עבודה מגברים). המלחמה מיוצגת כעניין של גברים. שקט, אנחנו נלחמים עכשיו! ואתן – תשתקו!

 

ואם כל זה נשמע כמו פשוט קיטורים של פמיניסטית מתוסכלת, תשכחו מזה. מחקר שבדק את המשמעויות המגדריות בסיקור של מלחמת לבנון העלה כי נשים עמדו במרכזן של 5% בלבד מתוך 1,714 כתבות הטלוויזיה שנבדקו. הן אוזכרו בפחות מ-1% מהפתיחים של הקריינים באולפן. כמעט רק נשים יהודיות זכו לייצוג.

הנשיwomen_in_war5ם הופיעו בשלושה מרחבים שונים: הראשון, שבו הופיעו מרבית הנשים, היה סיקור העורף הישראלי. הן הוצגו כקורבנות אומללות של המלחמה ו/או כמטפלות (של ילדים, חולים, זקנים וכדומה) במסגרת תפקידן המשפחתי במרחב הפרטי. ייצוג זה נשמר בעיקר לנשים מזרחיות. המרחב השני היה במסגרת סיקור של משפחות חיילים ישראלים, ובו הוצגו נשים בעיקר כאימהות, בנות ונשים סובלות של חיילים ישראלים שנהרגו או נפצעו. רק ייצוג שולי מאוד של נשים נמצא במרחב השלישי – פעילות במרחב הציבורי. בנוסף מצא המחקר כי דיווחים על מצבן של נשים ומעשיהן נדחקו באופן קבוע לסוף המהדורות, תוך שהן ומעשיהן מיוצגים כשוליים ונטולי חשיבות.

>> לקריאת המחקר המלא: אם עברייה, ורק אם עברייה

 

* כל התמונות לקוחות משידורי ערוץ 2 וערוץ 10 מן הימים האחרונים

 

כתבה: ד"ר הגר להב, קשב

 

ד"ר הגר להב ב"לונדון את קירשנבאום", 19.11.2012, על מקומן של נשים בתקשורת בזמן מלחמה

ArtCreative Design and Custom coding

 

האסיר איקס 2 - פרשה מסוכנת

פרשת האסיר איקס 2, לפי שני העיתונים הנפוצים במדינה, נעה בין "פירצה ביטחונית איומה" לבין סכנה מוחשית לדמוקרטיה. ומה מגלות האותיות הקטנות? האם העיתונות מבצעת את תפקידה? | להמשך >>

מה באמת היה אחוז ההצלחה של כיפת ברזל?

בין לוחמה פסיכולוגית, אינטרסים כספיים ופוליטיים, וקושי עיתונאי לפקפק בדובר צה"ל – קיבל הציבור הישראלי מידע מוטעה, באופן שמנע דיון מהותי על יכולתה של כיפת ברזל להגן על העורף הישראלי | להמשך >>

הצטרפו לרשימת תפוצה
כך תוכלו לסייע
contactusbig

וידאו קשב