מדיה בלוג

בדרך לכלכלת מלחמה?

האם התקשורת שואלת את השאלות הנכונות או מאפשרת לפוליטיקאים להמשיך לזגזג?

23 באוגוסט 2012

 

אם ממשלת ישראל החליטה, מכל סיבה שהיא, שהמדינה זקוקה לתקציב ביטחון גדול עוד יותר על חשבון רמת החיים של אזרחיה, הדבר צריך להיות מדווח בעמודי החדשות. לצערנו לא זה היה המצב. לכן, בסוף קיץ 2012 אזרחי ישראל מבולבלים יותר, ומפוחדים יותר ובמקביל נטולי מידע ולכן גם יכולת אמיתית להשפיע על עתידם.


קיץ 2012 עמד בסימן שני דיונים מרכזיים שמילאו את סדר היום הציבורי: המדיניות הכלכלית של הממשלה ועליית יוקר המחיה מחד, וסיכויי למלחמה באיראן מאידך. בשני הנושאים נראה היה כאילו הממשלה משנה את דעתה שוב ושוב, ולא מצליחה להוביל קו הגיוני ורציף. כך קרה שלקראת סוף הקיץ רוב האזרחים נותרו מבולבלים, ובעיקר מפוחדים.


channel2_100812רובנו נשענים על המידע המועבר בתקשורת הישראלית המרכזית כדי לנסות ולהבין מה קורה בנושאים אלו, המשמעותיים כל כך למציאות חיינו. אולם, נראה כי התקשורת הישראלית לא מספקת מספיק מידע ובעיקר לא שואלת בשמנו שאלות מהותיות, ומעלימה דיון ביקורתי מהותי מהשיח הציבורי.

 

כאשר שינויים חדים וקריטיים כל כך במדיניות הממשלה מתרחשים בפרק זמן קצר כל כך, היינו מצפים מהתקשורת לתפקד כ"כלב השמירה". לכלי התקשורת המרכזית יש אפשרות להגיע למקבלי ההחלטות ולדרוש מהם תשובות על המתרחש. אלא שנראה שהתקשורת נטשה את משמרתה. כאן, ננסה לשרטט את מה שהתרחש ולהציע את השאלות המרכזיות שלא נשאלו על ידי כלי התקשורת השונים.



נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, ערוץ 2, 10.8.12

תמצית הסיפור
בסוף יוני הכפילה הממשלה את יעד הגרעון, תוך הצהרה כי צעד זה יבוא במקום העלאת מיסים – מאחר וההחלטה הוסיפה מיליארדי שקלים לתקציב. חודש לאחר מכן, בניגוד מוחלט להצהרות נתניהו, שורה של גזירות כלכליות הוסיפו מיליארדי שקלים נוספים לתקציב.

מה השתנה באותו חודש שדרש שינוי כזה? התקשורת הישראלית נכשלה מלשאול את השאלות הנכונות, אפשרה לבכירים לחמוק מתשובות, ופעמים רבות גם הלכה שולל אחרי ספינים של בעלי עניין מבלי לבדוק אותם – והשאירה אותנו, הציבור, ללא כל תשובות.

ולאן הולך הכסף? במהלך יולי-אוגוסט הסתבר כי את הזיגזג הכלכלי ניתן להסביר על ידי כוונה להגדיל דרסטית את תקציב הביטחון, תוך גלגול העלויות על כלל הציבור.

התקשורת הישראלית, למרות ריבוי הדיווחים והכותרות לגבי אפשרות התקיפה באיראן והקיצוצים בתקציב, לא חיברה בצורה מהותית את שני הנושאים. במקרים בהם נעשה החיבור, הוא נעשה בצורה עמומה מספיק, כך שמקבלי ההחלטות יכלו להתחמק מלתת תשובות מפורשות. בעמודי החדשות – אשר קובעים את סדר היום הציבורי – ההקשר הזה נעדר כמעט לחלוטין.

אם ממשלת ישראל החליטה מכל סיבה שהיא, שהמדינה זקוקה לתקציב ביטחון גדול עוד יותר על חשבון רמת החיים של אזרחיה, הדבר צריך להיות מדווח בעמודי החדשות. לצערנו לא זה היה המצב.

ועכשיו לסיפור המלא. נתחיל מהכלכלה.

 

 

יוני 2012 – הכפלת יעד הגרעון והתחייבות לא להעלות מיסים
רק לפני כחודשיים, בסוף יוני 2012, נפגשה כל הצמרת הכלכלית של ישראל בכנס קיסריה, שנחשב לכינוס הכלכלי החשוב בישראל. הדיונים סבבו סביב ויכוח שנראה מבחוץ שולי למדי – על הגדרת יעד הגירעון השנתי בשנת 2013. שר האוצר תמך ב-3% גירעון, בנק ישראל רצה 2.5%. אז, בעבר הרחוק כל כך (חודשיים בדיוק), גם הנגיד הפסימי יחסית לא דיבר על צורך בהעלאת מיסים אחרי הגדלת יעד הגירעון.

הקרב במשקל כבד הזה הוכרע סופית על ידי ראש הממשלה בתחילת יולי השנה, ויעד הגירעון נקבע על 3%. זוהי, למעשה, הכפלת יעד הגירעון, שעמד על 1.5%. משמעות ההחלטה היא "הוספת" 15 מיליארד ש"ח לסכום שהממשלה יכולה להוציא.

כתוצאה מההחלטה זו, יצא ראש הממשלה מספר פעמים בהצהרות על כך שלא יועלו מיסים (בהם, לפי התבטאויותיו בעבר, הוא רואה גורם למיתון1):

לא נעלה מיסים 1:

נתניהו מרגיע: "לא נעלה את המסים ונביא למיתון במשק המקומי"

ראש הממשלה סקר את המדיניות הכלכלית של ישראל במסיבת עיתונאים מיוחדת בהשתתפות מזכ"ל ה-OECD ושר האוצר. "המדיניות שעבדה בשבילנו עד עכשיו תעבוד גם בעתיד: רפורמות, שליטה וריסון של ההוצאות, ושבירת מונופולים וקרטלים"

(5 ביוני 2012, NRG)

לא נעלה מיסים 2:

נתניהו הכריע: הגדלת הגרעון במקום הגדלת מיסים

בניגוד לעמדת אגף התקציבים החליט ראש הממשלה כי יעד הגירעון בשנה הבאה יוכפל ל-3% – גידול של 15 מיליארד שקל בגירעון * המשמעות: מיסים לא יעלו בשנת בחירות

 

 

יולי 2012 – העלאת מיסים: הכנסות של כ-15 מיליארד נוספים לקופת המדינה
אלא שפחות מחודש לאחר שיעד הגרעון החדש אושר בממשלה, העבירה הממשלה חבילת מיסוי מהגדולות בעשורים האחרונים. מס על סיגריות, בירה, עליית המע"מ באחוז, העלאת מס הכנסה, מס מעסיקים ועוד. לכך עלולים להצטרף בעתיד הקרוב גם עליות במחירי המזון שיכניסו לקופת המדינה כסף נוסף כמיסוי גבוה יותר. על פי הערכות שונות, הכנסות המדינה משורת גזירות אלו, וקיצוץ בתקציבי משרדי הממשלה שטרם בוצע ומיועד לשנת 2013, ינועו בין 15 ל-20 מיליארד שקל עד סוף 2013.



מה אפשר לעשות עם 30 מיליארד ש"ח?
אם כך, תוך כחודש בלבד, פינתה הממשלה באמצעות שורה של צעדים דרסטיים, סכום של בין 30 ל-35 מיליארד שקל. על מנת להבין עד כמה הסכום הזה גדול יחסית, תקציב המדינה הרגיל לשנת 2012 עמד על 247 מיליארד שקל. היינו, הסכום שהתפנה כעת הוא בסדר גודל של כ-13% מתקציב המדינה הכולל.

לשם המחשה, סכום כזה הוא שווה ערך לתקציב השנתי של משרד הפנים, משרד לבטחון פנים, משרד האוצר, משרד המשפטים, משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד הספורט, המדע הטכנולוגיה, מבקר המדינה, הכנסת, נשיא המדינה, איכות הסביבה, רשות האוכלוסין, המועצה הלאומית לביטחון, משרד לענייני גמלאים ועוד – ביחד!

 

 

השאלות שנשארו ללא מענה
נתונים אלה מעלים שתי שאלות חשובות. נתחיל בראשונה:

1. לשם מה זקוקה הממשלה לתוספת כסף כה גדולה?


לשאלה זו נתנו ראש הממשלה ושר האוצר שלו מספר תשובות:

1. נתניהו הרבה לציין שהועברו תקציבים מיוחדים לחינוך חינם מגיל 3, עצירת מסתננים, מערך הכבאות ובטחון העורף.

2. נתניהו ושטייניץ דיברו, בכל הראיונות שלהם לתקשורת, על הסכנה שכלכלת ישראל תגיע למצב של כלכלות יוון וספרד, ועל כך שהצעדים הננקטים ימנעו זאת.

3. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, ציין כי נוצר חשש מחוסר היכולת לעמוד ביעד הגירעון, דבר שהיה עלול לגרום לפגיעה בדירוג האשראי של ישראל. כמו כן דיבר הנגיד על הבטחת המשך הצמיחה של המשק הישראלי ועל חשש ממשבר כתוצאה מעזיבת יוון את גוש היורו.

אלא שתשובות אלו אינן מספקות הסבר מניח את הדעת לצעדי הממשלה. מדוע?
1. העלות הכוללת של כל המיזמים שנתניהו הזכיר היא 2.7 מיליארד שקל בשנת 2012 – חוק חינוך חינם, בניית הגדר בדרום, הוצאות על מערך הכבאות ותוספת לביטחון העורף בתוך תקציב הבטחון. היינו, זהו הסבר לכעשירית מהסכום בלבד.

2. יוון וספרד, (האחרונה, אגב, כיכבה במצע הליכוד האחרון כמדינה בעלת כלכלה אליה אנחנו כן רוצים להדמות), אכן סובלות ממשבר כלכלי. אלא שספרד, לדוגמא, נכנסה למשבר עקב התנהלות מחרידה של מערכת הבנקאות שלה ובועת נדל"ן שהתפוצצה. המשבר שם החריף בשנים האחרונות דווקא במקביל לצעדי הצנע שנקטה הממשלה – העלאת המע"מ, קיצוץ בהוצאות הממשלה, חבילות סיוע לבנקים. כך שאם בכלל, האנלוגיה לספרד היא אנלוגיה למשבר שונה במעט, שטופל בחוסר הצלחה על ידי אותם הצעדים בדיוק שיוזמת ממשלת ישראל.

3. הטענות של נגיד בנק ישראל ראויות, אך במקרה הזה כלליות להפליא. נכון שיש משבר כלכלי באירופה, בארה"ב ואפילו האטה בצמיחה של המשק הסיני – אלא שדווקא הדוגמא של יוון קריטית פחות אחרי הבחירות האחרונות במדינה בהן ניצחו תומכי ההישארות באיחוד. בנוסף, נכון שיש ירידה בגביית המיסים בישראל השנה (בקצב של כ-5.5 מיליארד שקל בשנה לפי הדו"ח האחרון של משרד האוצר), אלא שירידה זו בגבייה קטנה יחסית לעומת חבילת הגזירות שהעבירה הממשלה. כך שגם הנגיד, עד כה, נכשל מלהסביר איך נוצר "הבור" הכלכלי עליו מדובר, ועל מה יוצא הכסף בעתיד הקרוב.

ומה מספרים לנו בתקשורת?
נשארנו אם כך ללא תשובה מספקת לשאלה הקריטית הראשונה, שהתשובות אליה יכלו לתת מענה אמיתי לציבור הישראלי.

הסיבה המרכזית לכך היא האופן בו בחרה התקשורת הישראלית לעסוק בגזירות הכלכליות. נציין כמה כשלים נפוצים בסיקור התקשורתי שמנעו קבלת תשובות ברורות:

הטיית הדיון למי ישא בנטל, ואיך מתמודדים איתו, במקום לבדוק האם בכלל יש סיבה לגזירות הכלכליות מלכתחילה: ראו ראיונות ערוץ 2 עם הנגיד מה-10 באוגוסט, עם רה"מ מה-31 ביולי, ועם שר האוצר מה-27 ביולי. בכל הראיונות הללו השאלות המרכזיות עסקו בשאלת "חלוקת נטל" המיסים על העשירונים השונים. הטענה (הלא מדוייקת) שמעמד הביניים הוא זה שנפגע הכי הרבה מהגזירות הכלכליות הייתה מרכז הביקורת של המראיינים כלפי המרואיינים – ועם ביקורת זו הם יכלו להסתדר בקלות. שאלות על נחיצות ועל היקף הגזירות נענו שוב ושוב בתשובות כלליות, שעסקו בעיקר באזכור האפשרות של משבר כלכלי בינלאומי.

מתן אפשרות לבכירי הכלכלה להתחמק משאלות קשות, בזמן ראיונות איתם: הבריחה הקבועה של כל בכירי הכלכלה הישראלית היא למשבר העולמי, מבלי להתייחס לשאלות הקשורות לכלכלה הישראלית. אם נחזור, לדוגמה, לראיונות חדשות ערוץ 2 עם הנגיד מה-10 באוגוסט, עם רה"מ מה-31 ביולי, ועם שר האוצר מה-27 ביולי, נוכל לראות כי המוטיב החוזר בכל הראיונות היא התייחסות חוזרת למשבר בספרד וביוון. הגדיל לעשות שר האוצר שהזכיר את יוון וספרד 6 פעמים במשך הראיון. באף אחד מהראיונות לא נשאלו המרואיינים על הדומה והשונה למשברים באירופה, או על מה השתנה בין יוני ליולי השנה (שהרי אם כבר אז המצב ביוון התייצב אחרי הבחירות שם באמצע יוני, וספרד קיבלה חבילת סיוע נדיבה). באף אחד מהראיונות לא עומתו ראשי המערכת הכלכלית עם הנתונים שמראים שהם לא מדייקים – כך לדוגמא נתניהו פירט את ההוצאות על בניית הגדר בדרום ועל חינוך חינם – אך לא נשאלה השאלה המתבקשת הנוגעת לכך שעלות הפרויקטים הנ"ל היא כ-10% בלבד מהקיצוץ.

את הפרס על התחמקות צינית במיוחד קוטף בקלות הנגיד, שנשאל לגבי עליית יוקר המחיה בראיון עם קרן מרציאנו. הנגיד ענה שלפי סקרים בינלאומיים הישראלים דווקא מאושרים יחסית. קרן מרציאנו עברה לשאלה הבאה, והשאירה את הצופים פעורי פה.

היסחפות התקשורת אחרי ספינים של בעלי עניין: כפי שהראינו במאמר של קשב, לגבי עליית מחירי המזון.

 


2. לאן ילך הכסף?

השאלה הקריטית השניה היא מה הסיבה לשינוי שהתרחש בין יוני ליולי 2012, מה החלק של תקציב הבטחון כגורם בשינוי זה, וכמה מהכספים ש"התפנו" יופנו לתקציב הביטחון.

לשאלה זו טרם ניתנו תשובות אמיתיות על ידי מי מבכירי הכלכלה הישראלית.

דוגמה טובה לאמירות הכלליות בנושא היא בראיון של סטנלי פישר לחדשות ערוץ 2 ב-10 באוגוסט בו מתעקש הנגיד על הצורך להמשיך להעלות מיסים. כשנשאל האם תקציב הבטחון יעלה השנה הוא עונה:


"האחריות העיקרית של כל מדינה היא לשמור על הביטחון של המדינה, ואם נצטרך להוציא יותר כסף על ביטחון אז נצטרך לעשות את זה ולשלם עבור זה."


הנגיד גם נמנע מלהסביר, למרות שנשאל על כך, מה הביא לשינוי דעתו בחודשים האחרונים לגבי היציבות המשק הישראלי.

את הרמז העבה ביותר לאן הלך וילך הכסף, ולמה היה צורך בצעדים כה קיצוניים סיפק ראש הממשלה בפתח ישיבת הממשלה האחרונה. בצעד יוצא דופן סקר נתניהו את האיומים האסטרטגיים על ישראל ואז הסביר כי מדובר ב:

 

"דיון ייחודי, בדרך כלל הוא מתקיים אחת לחמש שנים בפורום מצומצם [...] זה תנאי הכרחי להעברת התקציב ל-2013. קודם כל צריך לגמור את תקציב הבטחון [...]"

 

ממתי בדיוק הפך הסדר קביעת התקציב לכזה בו קודם כל קובעים מה יהיה גודלו של תקציב הביטחון, ורק אחר כך מחלקים את הפירורים?

כלי התקשורת היחיד שהתייחס בהרחבה לנושא היה The Marker, שבגיליון ה-14 באוגוסט אף דיווח:

 

"ברק ומנכ"ל משרד הביטחון, אודי שני, הנחו את אנשי מערכת הביטחון הבכירים לא לדבר בישיבה על מספרי תקציב. הכוונה היא לדבר, עקרונית, על צורכי המערכת בציוד ובכוח אדם, ועל משימות הביטחון. ההנחה שעומדת מאחורי קו זה היא שהממשלה תשמע ותחליט איזה צבא היא רוצה – בגודל, במשימות ובציוד. בהתאם להחלטה, ייקבע תקציב מערכת הביטחון".

 

בתזמון מושלם להצהרות אלו של נתניהו, סיימה את עבודתה ועדת טישלר שמונתה על ידי משרד הביטחון והמליצה להוסיף לתקציב הביטחון קרוב ל-20 מיליארד שקל עד סוף 2013, מהם 8.5 מיליארד שקל שיתווספו כבר השנה.

במקרה או שלא במקרה סכום זה הוא בדיוק ההפרש הלא מוסבר בין הסכום שהממשלה קיצצה בפועל (30 מיליארד, מהם מחצית בהעלאת יעד הגירעון ומחצית ב"גזירות הכלכליות"), לבין ההסברים הפומביים שניתנו על ידי ראשי המשק לקיצוצים (ירידה בהכנסות ממיסים ופרויקטים דוגמת הגדר בדרום). או בקיצור – את הזיגזוג הכלכלי ניתן להסביר על ידי כוונה להגדיל דרסטית את תקציב הבטחון.

וכאן המקום להזכיר את הנושא המרכזי השני של הקיץ – התקיפה באיראן. בשורה של צעדים יוצאי דופן כל צמרת ההנהגה הישראלית הביעה את דעתה על תקיפה באיראן וכל כלי התקשורת ציטטו שוב ושוב יתרונות וחסרונות של תקיפה אפשרית. השיא היה אולי בראיון המוזר של שר הבטחון, בעילום שם, לעיתונאי "הארץ" ארי שביט בו הוא הביע תמיכה בתקיפה ואף פירט את לו"ח הזמנים לפעולה. הגל הציבורי-תקשורתי הזה, שלא היה הראשון מסוגו, התחיל בסוף יוני ונראה כי נרגע מעט לקראת אמצע אוגוסט.

קשה שלא לחשוב כי לדיון פומבי ומרכזי כל כך לא הייתה השפעה על השרים וחברי הכנסת שיצטרכו לאשר את תקציב הבטחון מחד, ועל הציבור מהישראלי שיהיה מוכן לספוג בשקט יחסי ירידה ברמת החיים ולשלם על הגדלת תקציב הבטחון. כך, דעות כמו של פרופ' טרכטנברג על הסכנות בהגדלת תקציב הבטחון נדחקות לשולי החדשות ולמדורי הכלכלה.

ומה מספרים לנו בתקשורת?
גם לשאלה המהותית השניה לא קיבלו אזרחי ישראל תשובות ברורות. ה"זיגזוג" של מקבלי ההחלטות אומנם צויין בכמה מכלי התקשורת, אך הסברים אמיתיים לא התקבלו. לגבי הקשר בין הגדלת תקציב הבטחון לגזירות הכלכליות, על רקע הידיעות על תקיפה אפשרית באיראן, ניתנו תשובות מעורפלות בלבד (לעיתים הוזכר הקשר בקצרה בפרשנות, אך לא בכותרות, דוגמת כתבה בחדשות ערוץ 2 ב-27 ביולי).

מדובר בסיפור חדשותי חריג, הקשור ישירות לשני הנושאים המרכזיים על סדר היום הציבורי, אך בעמודי החדשות הראשונים הקישור ביניהם נעשה לעיתים נדירות: כותרת גיליון "הארץ" ב-14 באוגוסט אמרה "משרד הביטחון דורש תוספת של מיליארדי שקלים; הממשלה תדון בהגדלת תקציב הביטחון עקב האיום האיראני", והפנתה לסיקור במוסף The Marker. התייחסות נוספת היתה ב"מעריב", ב-16 באוגוסט, בפסקאות האחרונות בכתבה שכותרתה עסקה בעליית המחירים. לצידה פורסם טור פרשנות בכותרת "מחיר הביטחון".

ברוב המקרים, בעמודי החדשות – אשר קובעים את סדר היום הציבורי – הופרד הנושא הכלכלי מהעיסוק בנושא האיראני. זאת למעט מקרים יוצאים מהכלל שציינו לעיל.

בסיכומו של עניין, הדיון החשוב ביותר – הקושר ישירות את נושא התקיפה באיראן והמשבר הכלכלי – נדחק לרוב מעמודי החדשות למדורי הכלכלה – וגם זה במקרה הטוב בלבד.

גם כאן, אם כך, כשלה התקשורת בהשגת תשובות לשאלות המהותיות ביותר הקשורות לנושא המרכזי על סדר היום הציבורי.

 


לסיכום
אם "ננקה" את "רעשי הרקע" ונשאר עם העובדות הנוגעות להתנהלות הכלכלית-מדינית של ממשלת ישראל נוכל לראות:

1. ממשלת ישראל נמצאת בתהליך קיצוץ מסיבי של הוצאות חברתיות, ומגלגלת עלויות נוספות על כלל האזרחים – בכל שכבות החברה.

2. סביר להניח שהכסף שנחסך מקיצוץ זה יועבר לתקציב הבטחון. סביר להניח גם שחלק מהמשבר הכלכלי הנוכחי נגרם כתוצאה מכספים שכבר הוזרמו לתקציב הבטחון בשנה האחרונה.

3. במקביל לצעדים הכלכליים עשתה הצמרת המדינית-ביטחונית ככל יכולתה על מנת להפוך איומים ביטחוניים לנושא הבולט על סדר היום הציבורי.

בכך הופכת הממשלה את המגמה מהשנים 2006-2010 שבהן ירד חלקו של תקציב הבטחון ביחס לתקציב הכללי, והופכת את כלכלת ישראל שוב, כמו בזמן שיאה של האינתיפאדה השנייה, לכלכלת מלחמה. למעשה, אם יתקבלו ההצעות הנוכחיות, יהיה היחס בין התקציב הכללי לתקציב הבטחון הנמוך ביותר מאז 2002.

האם התקשורת המרכזית ממלאת את תפקידה?
התקשורת הישראלית, למרות ריבוי הדיווחים והכותרות לגבי אפשרות התקיפה באיראן והקיצוצים בתקציב, לא חיברה בצורה מהותית את שני הנושאים. במקרים בהם נעשה החיבור, הוא נעשה בצורה עמומה מספיק, כך שמקבלי ההחלטות יכלו להתחמק מלתת תשובות מפורשות.

אם ממשלת ישראל החליטה מכל סיבה שהיא, שהמדינה זקוקה לתקציב ביטחון גדול עוד יותר על חשבון רמת החיים של אזרחיה, הדבר צריך להיות מדווח בעמודי החדשות. לצערנו לא זה היה המצב. לכן, בסוף קיץ 2012 אזרחי ישראל מבולבלים יותר, ומפוחדים יותר ובמקביל נטולי מידע ולכן גם יכולת אמיתית להשפיע על עתידם.

 

כתבו: דניאל ארגו ושירי אירם, קשב

 


 

1 בנימין נתניהו: "הפחתת מסים תאיץ המשק כמו דלק סילוני", דה מרקר, 1.2.2009: "באמצעות הורדת המסים הוא מתכנן להפוך את ישראל לאטרקטיווית ולחלץ אותה במהירות מהמיתון – כי בעולם שכחו את החוקים שהוא תמיד האמין בהם"

 

האסיר איקס 2 - פרשה מסוכנת

פרשת האסיר איקס 2, לפי שני העיתונים הנפוצים במדינה, נעה בין "פירצה ביטחונית איומה" לבין סכנה מוחשית לדמוקרטיה. ומה מגלות האותיות הקטנות? האם העיתונות מבצעת את תפקידה? | להמשך >>

מה באמת היה אחוז ההצלחה של כיפת ברזל?

בין לוחמה פסיכולוגית, אינטרסים כספיים ופוליטיים, וקושי עיתונאי לפקפק בדובר צה"ל – קיבל הציבור הישראלי מידע מוטעה, באופן שמנע דיון מהותי על יכולתה של כיפת ברזל להגן על העורף הישראלי | להמשך >>

הצטרפו לרשימת תפוצה
כך תוכלו לסייע
contactusbig

וידאו קשב