English עברית

מדיה בלוג

העיתונאים הפטריוטיים המוציאים את דיבת הארץ רעה

עופר ולודבסקי

23 בפברואר 2012

 

פסקי הדין בתביעות הדיבה נגד יהודה דוד ואילנה דיין התבססו על נימוקים דומים של תום לב וזיכו את השניים * למרות שבתי המשפט נמנעו מקביעות עובדתיות, שני עיתונאים ישראליים בחרו להתייחס לשתי הפסיקות באופן שונה לחלוטין: הם היללו את הפסיקה בפרשת דוד, אך גינו את זו שזיכתה את דיין * זה מה שקורה לעיתונאים "פטריוטיים", הכמהים להוכיח את צדקתה של ישראל על חשבון העובדות

 


 

>> מחקר קשב: ניצחון בצבעי כחול לבן – סיקור הפסיקה בעניין תביעת הדיבה בפרשת א-דורה בתקשורת הישראלית

>> מצגת: עריכה חלופית בסיקור פרשת א-דורה

 


 

בהפרש של שבוע זיכו בתי המשפט, אחד בישראל והשני בצרפת שני אנשים מתביעות דיבה שהוגשו נגדם. ב-8 בפברואר 2012 קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של העיתונאית אילנה דיין בתביעה שהגיש נגדה סרן ר'. הקצין עמד במוקד שידור תוכנית של "עובדה", בהגשתה של דיין, שהוקדשה לתיאור אירוע ירי בדרומה של רצועת עזה. סרן ר' נחשד אז, כפי שתואר בכתבה, שירה לצורך וידוא הריגה בילדה איימן אל המס. כשנה מאוחר יותר זוכה מכל האישומים נגדו בבית דין צבאי והגיש את תביעת הדיבה.

 

ב-15 בפברואר 2012 קיבל בית המשפט לערעורים בצרפת את הערעור שהגיש הרופא הישראלי ד"ר יהודה דוד כנגד החלטת ערכאה קודמת שקבעה כי הוציא את דיבתו של ג'מאל א-דורה. א-דורה הוא אביו של הילד מוחמד שנהרג בתקרית ירי בצומת נצרים בשנת 2000. נסיבות המוות שנויות במחלוקת עד היום, אך תמונות הילד ואביו ששודרו בתחנת הטלוויזיה "פראנס 2" הפכו סמל לאכזריות ישראל וצבאה. בעיני ישראלים רבים הפרשה היא סמל לתעמולה פלסטינית שקרית, שמטרתה לערער את מעמדה הבינלאומי של ישראל. ב-2008 טען דוד בראיון לעיתון יהודי בצרפת כי פצעים על גופו של האב נבעו מפגיעה ישנה שספג מידי אנשי חמאס, ולא מפגיעת קליעי צה"ל בצומת נצרים בשנת 2000, כפי שטען א-דורה. מבלי לקבוע דבר בנוגע למקור פציעותיו של האב, קבע בית הדין לערעורים כי דבריו של דוד לא נחשבים פרסום לשון הרע על פי אמות המידה של החוק הצרפתי.

 

בתי המשפט השתמשו בנימוקים דומים בבואם לקבוע כי דבריהם של דיין ודוד לא מהווים דיבה:

 

על פי פסק הדין, לדיין עומדת הגנת "אמת הפרסום", שכן העובדות שעליהן התבססה היו נכונות לשעת פרסום הכתבה. "דיין נקטה אמצעים סבירים לאימות העובדות, והפרסום עצמו היה סביר, מידתי והוגן." הם קבעו שלדיין עומדת כעיתונאית הגנה לחוק איסור לשון הרע, שכן היא פעלה בתום לב והיחסים בינה לבין הציבור הטילו עליה חובה לפרסם דברים בעלי עניין לציבור ("מעריב" ה-9 בפברואר, עמ' 10, בהתייחס לפרשת סרן ר').

 

בית המשפט קבע אתמול כי דברי הרופא לא נאמרו בזדון ושהוא ביסס את דבריו על מידע עובדתי מספיק ולכן הוא ביטל את הרשעתו קודם לכן בדיבה. ("הארץ" ה- 16 בפברואר 2012, עמ' 10, בהתייחס לפרשת א-דורה).

 

 

חופש השיסוי או ניצחון ישראלי?

למרות הדמיון הברור הזה, מפתיע לגלות (או שבעצם לא כל כך), כי שני עיתונאים התייחסו לשתי הפסיקות באופן שונה לחלוטין. הם היללו את בית המשפט הצרפתי מחד גיסא, וגינו את זה הישראלי, מאידך גיסא. כך למשל התבטא בן דרור ימיני בנוגע לפסיקת בית המשפט הישראלי לטובת העיתונאית אילנה דיין:

 

[...] אל נא נטעה. חופש הביטוי הובס אתמול. כוח השיסוי זכה לניצחון אדיר. לא מתוך זדון. זדון לא היה אצל דיין ולא אצל שופטי ביהמ"ש העליון. חופש הביטוי הובס, משום שיידע כל חייל ותדע כל אם עברייה ויידע כל קורא וצופה ומאזין: לעיתונאי, לעיתונות, מותר לסלף, להדביק, לבצע מניפולציות. ותמיד יעמוד הנימוק המנצח: "שיקולי עריכה" או "מרווח נשימה." ("מעריב" ה-9 בפברואר, עמ' 22, תחת הכותרת ניצחון לחופש השיסוי)

 

דבריו החדים של ימיני לא הפריעו לו להלל רק שבוע לאחר מכן את פסק הדין בעניינו של דוד שהתבסס כאמור על נימוקים דומים לזה של דיין, תוך שהוא ממשיך לבקר בעקיפין את הפסיקה של בית המשפט הישראלי:

 

למאבק הצטרף גם ד"ר יהודה דוד, רופא מנתח, עולה מצרפת, שזכה בעבר בצל"ש. ד"ר דוד החל לחקור את הצד הרפואי. מתברר שג'מאל נפצע עוד בשנת 1992, ככל הנראה על ידי חמאס. הניתוח שנערך לו בביה"ח שיפא נכשל. כמו פלסטינים רבים אחרים, בשנת 1994 הגיע ג'מאל לניתוח בישראל. אחד המנתחים היה ד"ר דוד. הוא החל לחשוש שהפציעות שהציג ג'מאל כלל אינן מאותו אירוע ששודר שוב ושוב. הוא בדק את העניין ופרסם את ממצאיו. הוא קבע חד משמעית שג'מאל משקר. ג'מאל הגיש תביעת דיבה, שהתקבלה בערכאה ראשונה. ד"ר דוד הגיש ערעור. עברה קצת פחות משנה, ואתמול התקבל הערעור. ביהמ"ש קבע, למעשה, שהטענות של ד"ר דוד צודקות. הפצעים אינם מהתקרית הידועה. העלילה ספגה עוד מכה.

[...] ייתכן שאם ההליכים המשפטיים היו מתנהלים בישראל, הזכות למניפולציה ולבישול הייתה גוברת על הצורך בפרסום האמת. אין צורך לערב שמחה בשמחה. אבל נדמה שההלכה המשפטית שהתקבלה דווקא שם, בצרפת, בעניין כל כך רגיש, מחייבת חשיבה גם בישראל. ("מעריב" ה-16 בפברואר, עמ' 6-7, כתבה תחת הכותרת ניצחון לרופא הישראלי בפרשת הילד מוחמד א-דורה)

 

אכן, כפי שקבע ימיני, הפסיקות הללו מחייבות דיון בנושא גבולות חופש הביטוי ובשאלה מהן אמות המידה המחייבות עיתונאית אל מול אלו המחייבות אזרח, אך ימיני לא עושה זאת כאן כאשר הוא תוקף בעקיפין את הפסיקה לטובת דיין. במקום זאת מטעה ימיני את ציבור קוראיו וקובע כי פסק הדין של בית המשפט בצרפת " קבע, למעשה, שהטענות של ד"ר דוד צודקות. הפצעים אינם מהתקרית הידועה. העלילה ספגה עוד מכה". פסק הדין מיותר לציין, לא קבע קביעה שכזו ולא עסק בבירור מקור פציעותיו של א-דורה האב (על הסיקור התקשורתי של הפסיקה, ראו דו"ח קשב בנושא).

 

 

בצרפת לא שמעו על הפטנט הישראלי לזיכוי עיתונאים בכירים

דפוס דומה שיש בו סתירה לוגית, גם אם מתון במעט, ניתן לזהות בדבריו של דרור אידר שהתייחס בטורים שפרסם ב"ישראל היום" לשני פסקי הדין. בטור תחת הכותרת אילנה דיין ו"עובדה": האמת כפופה לאידיאולוגיה שפרסם בעיתון ב-9 בפברואר, כותב אידר כי הוא מוצא היגיון גם בפסק הדין המקורי שהרשיע את דיין וגם בפסק הדין שקיבל את הערעור. לדידו, השוני בין פסקי הדין נובע מהבדלים בתפיסה האידיאולוגית של השופטים שישבו בדין. אידר מתייחס להשפעה של המטען הערכי של שופטים על פסיקותיהם כלגיטימית וקורא לפלורליזם בבית המשפט העליון. כשבוע לאחר מכן, כאשר התייחס לפסק הדין שזיכה את דוד, האמת והאידיאולוגיה של אידר הפכו גלויים לעיני כל:

 

המאבק של דוד מצטרף למאבקו של פיליפ קארסנטי נגד ערוץ הטלוויזיה פראנס 2 ששידר את הקלטת המזויפת ובכך פירסם את עלילת הדם הנוראה הזאת. לאחר מכן היתמם הערוץ הצרפתי מאחורי חזות עיתונאית ניטרלית וטענת "אמת דיברתי." מזל שהצרפתים לא שמעו על הפטנט הישראלי לזיכוי עיתונאים בכירים - "אמת לשעתה." ( "ישראל היום" ה-16 בפברואר, עמ' 3, טור תחת הכותרת ניצחון בזירה ההסברתית)

 

משני עיתונאים רציניים ניתן היה לצפות שיקשרו בין שני פסקי הדין על מנת לדון בעקרונות הנוגעים בלב עשייתם המקצועית, אך השניים עושים את הקישור על מנת לדון בנושא אחר לחלוטין – צדקת דרכה המוחלטת של ישראל. על אף שאף אחד מפסקי הדין לא עוסק בבירור העובדות של המקרים הנדונים, העיתונאים מתייחסים אליהם ככאלה. כאשר בית המשפט הישראלי מזכה את אילנה דיין שביקרה את סרן ר' ואת צה"ל, מותקפת הפסיקה באגרסיביות. לעומת זאת, כאשר בית המשפט הצרפתי מזכה את הד"ר דוד שנתפס בעיניהם כמי שמגן על שמה הטוב של ישראל, הופך פסק הדין לניצחון לאומי מוצדק.

 

ימיני ואידר הם אומנם העיתונאים בהם מתמקד מאמר זה, אך הם מייצגים סימפטום רחב יותר, של חברה ושל תקשורת שעסוקים באופן אובססיבי בניסיון להוכיח לעצמם ולעולם כי דרכם צודקת, ולשם כך מוכנים להניח בצד אפילו את כללי ההיגיון הפשוט. חברה ותקשורת המתייחסים לכל סוג של ביקורת עצמית כאל סכנה המאיימת למוטט אותה ומתקשים מקבלים שדווקא ביקורת כזו היא עדות לחוסנה. חברה הנתונה בתסביך נפשי שכזה לא מסוגלת לנצל את האירועים האחרונים על מנת לקיים דיון כן ואמיתי על תפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית. עיתונאים "פטריוטיים", שנוהגים להתגמש כל כך בקלות עם העובדות, הם המוציאים את דיבתה של הארץ רעה.

 

האסיר איקס 2 - פרשה מסוכנת

פרשת האסיר איקס 2, לפי שני העיתונים הנפוצים במדינה, נעה בין "פירצה ביטחונית איומה" לבין סכנה מוחשית לדמוקרטיה. ומה מגלות האותיות הקטנות? האם העיתונות מבצעת את תפקידה? | להמשך >>

מה באמת היה אחוז ההצלחה של כיפת ברזל?

בין לוחמה פסיכולוגית, אינטרסים כספיים ופוליטיים, וקושי עיתונאי לפקפק בדובר צה"ל – קיבל הציבור הישראלי מידע מוטעה, באופן שמנע דיון מהותי על יכולתה של כיפת ברזל להגן על העורף הישראלי | להמשך >>

הצטרפו לרשימת תפוצה
כך תוכלו לסייע
contactusbig

וידאו קשב