מדיה בלוג

סיקור דברי דיסקין: דיון בשוליו של עניין

עינת לוי

מאי 2012

 

בסוף אפריל השמיע יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, ביקורת חריפה על התנהלות רה"מ נתניהו ושר הביטחון ברק במגוון סוגיות חשובות, ביניהן הגרעין האיראני, המבוי הסתום בתהליך המדיני עם הפלסטינים, היחס הבעייתי של המדינה למיעוטים והמחאה החברתית בקיץ שעבר. למרבה הצער, הדיון התקשורתי בעקבות דבריו היה עקר, ועסק בעיקר באופן שבו נאמרו הדברים ולא במשמעויות ובהשלכות שלהם.

 

ביום שישי, ה-27 באפריל 2012, הגיע יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר לנאום בפורום מאג'די, המתכנס במסעדת מאג'די שבכפר סבא אחת לשבועיים. דבריו החריפים כללו ביקורת נוקבת והביעו אי-אמון כלפי ההנהגה הנוכחית של מדינת ישראל. דיסקין ביקר את התנהלות רה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק בתחומים שונים, ביניהם סוגיית הגרעין האיראני, המבוי הסתום בתהליך המדיני עם הפלסטינים, היחס הבעייתי של המדינה למיעוטים והמחאה החברתית מהקיץ האחרון.

 

דיסקין הביע ביקורת בסוגיות העומדות בראש סדר היום הציבורי, אך לצערנו נותר הדיון עליהן בתקשורת, במילותיו של שאול מופז, "עקר" מתוכן. התקשורת עסקה בעיקר באיך נאמרו הדברים ולא במשמעויות ובהשלכות שלהם. מקרה זה מהווה דוגמה לעוצמת התקשורת ולקלות שבה היא מעצבת את המסרים המועברים לנו באופן שצריך להדאיג אותנו מהבחינה הציבורית והעקרונית.

 

הסיפור שבכותרות: תככים פוליטיים, תסכול אישי ו"ריח בחירות"

כיום מרוכזת העיתונות בישראל בידיים פרטיות, מה שהופך את העיתון למוצר שאחת ממטרותיו העיקריות היא הפקת רווחים לבעליו. מה לא עושים כדי למכור עיתון? כותרות העיתונים מנוסחות בדרמטיות מוגזמת, הסיפורים מנופחים והעיתונים נחטפים כמו לחם חם שזה עתה יצא מן התנור. עמודי העיתונים עמוסים לעייפה בכתבות חדשותיות, מאמרי דעות ופרשנות, שבמרכזם תככים פוליטיים, מאבקים ויריבויות בין-אישיות. מתוך הרעשים לא תמיד ניתן להבין את המהות.

 

כותרות העיתונים מיום א' ה-29 באפריל 2012, מספקות עדות לאופן השטחי שבו מסגרו עורכי העיתונים את דברי דיסקין ואת משמעותם. קשה להישאר אדישים נוכח בחירת המילים הדרמטית שבכותרות, שהעבירו מסר של מלחמה, סערה, רגשות זעם, יצרים, נקמה ויריבות בין-אישית קשה.

הנה, למשל, חלק מכותרות "ידיעות אחרונות" בנושא: סערת דיסקין; ראש השב"כ לשעבר הסיר את הכפפות ויצא למתקפה חריפה נגד נתניהו וברק; יורים על אוטומט; לאחר הסערה: ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין אמר למקורביו שהוא עומד איתן מאחורי התבטאויותיו; ביום שישי הגיעה המתקפה הגדולה; בכירים בממשלה במתקפה חזיתית נגד ראש השב"כ לשעבר; השרים נגד דיסקין; הבכירים יוצאים להתקפה; כך הפכו ראשי מערכת הביטחון לשעבר לאויבי הדרג המדיני.

גם הכותרות במעריב באותו היום העבירו מסרים דומים: ראש השב"כ לשעבר נגד נתניהו וברק; בסוף השבוע פתח יובל דיסקין במתקפה ציבורית חריפה על ראש הממשלה ושר הביטחון; פותחים פה: ההתבטאויות של ראשי המוסד והשב"כ לשעבר שהרגיזו את ראשי המדינה; המקום שבו נולדה הסערה הפוליטית...

קונוטציה של מלחמה באה לידי ביטוי גם בכותרות "ישראל היום" באותו היום. מעבר למסגור האירוע כחלק מתעמולת בחירות מכוונת, בלט בהן אלמנט רגשי ויצרי של נקמה, תסכול וזעם. יש ריחות באוויר, סערה ואש: "דיסקין נוקם; רצה להיות ראש המוסד"; כשריח בחירות באוויר, יצא ראש השב"כ לשעבר במתקפה בוטה נגד רה"מ ושר הביטחון: "אין לי אמון בהם"* נתניהו וברק השיבו אש: "מונע מתסכול אישי"; "חוסר אחריות ותסכול"; דיסקין תוקף; ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין הכריז "אין לי אמון ברה"מ ובשר הביטחון" – ועורר סערה * בלשכת נתניהו תקפו: "למה דיסקין האריך בשנה את תפקידו בראשות השב"כ? למה רצה להיות ראש המוסד?" * שר הביטחון זעם: "דיסקין פועל באופן קטנוני ופוגע במורשת ראשי השב"כ לדורותיהם".

 

לעומת זאת, הכותרות בעיתון "הארץ" באותו היום היו להוטות פחות, לרוב נוסחו באופן דיווחי למדי למעט שתי כותרות: מתקפה חזיתית; בפורום גמלאים במסעדה בכפר סבא, יצא ראש השב"כ לשעבר בהתקפה חריפה על ראש הממשלה ושר הביטחון..."

 

diskin1

"ישראל היום", עמודים 3-2, 29 באפריל 2012

 

סוגיות הליבה שבדברי דיסקין

הקורא הביקורתי היה מבחין כי בניגוד לסיפור שסיפרו הכותרות, תוכן הכתבות הצביע על כך שלב העניין בדברי דיסקין איננו בסערות פוליטיות, בתככים בין-אישיים ובתעמולת בחירות אלא בנושאים אחרים, חשובים יותר, מהותיים ועקרוניים.

בדבריו, הביע דיסקין חוסר אמון כלפי רה"מ ושר הביטחון באשר ליכולתם להוביל את מדינת ישראל למערכה צבאית אפשרית עם איראן או למלחמה אזורית. בסוגיית הגרעין האיראני טען כי הממשלה "מוכרת" לציבור "מצג שווא", לפיו אם מדינת ישראל לא תתקוף באיראן, תשיג האחרונה פצצה גרעינית. מבחינת הקיפאון בתהליך המדיני, אמר דיסקין כי אין לממשלה המכהנת שום כוונה לדבר עם הפלסטינים או לפתור את הסכסוך עמם. עוד אמר כי מדינת ישראל הופכת להיות יותר ויותר גזענית כלפי ערבים, זרים וכלפי ה"אחר". ולבסוף, ביקר את מובילי המחאה החברתית, בטענה כי אלה אינם מוכנים לשלם את המחיר הנדרש, בהשוואה למהפכנים מכיכר תחריר.

מי שקרא את "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" ביום א' ה-29 באפריל היה יכול למצוא סיקור מקיף למדי של דברי דיסקין. סוגיות הליבה המוזכרות כאן באו לידי ביטוי נרחב בתוכן הכתבות ולעיתים אף בכותרות המשנה ובציטוטים.

diskin2


ב"ישראל היום", לעומת זאת, הכתבה המרכזית בנושא, שפורסמה בעמודים 3-2 תחת הכותרת "חוסר אחריות ותסכול", עסקה בתגובות השליליות לדברי דיסקין ולא בביקורת עצמה. איזון והגינות בוודאי לא היו, משום שהוצגו בה 8 דעות נגד דבריו לעומת דעה אחת בלבד בעד. הקורא החרוץ והסקרן, שסבלנותו טרם פקעה וחוש הביקורת שלו בער, המשיך בעקבות הפניה שנחבאה בעומק הטקסט. זו הובילה לכתבה אחרת שסיקרה את דברי דיסקין באופן חלקי בלבד. בכתבה זו נעדרה התייחסותו לסוגיית הגזענות הגוברת והיחס למיעוטים והביקורת שהשמיע על מובילי המחאה החברתית מהקיץ האחרון. כך, קיבלו קוראי "ישראל היום" דיווח צר ומגמתי שהבליט את הטפל על חשבון העיקר.

 

המסר המרכזי שעלה מן הסיקור ב"ישראל היום", התאים למעשה, באופן מעורר השתאות, לעמדה הרשמית שפרסם משרד ראש הממשלה. הכותרת "דיסקין נוקם; רצה להיות ראש המוסד", שפורסמה בעמוד הראשי, כמו גם כותרת הכתבה מעמודים 3-2, "חוסר אחריות ותסכול" הובאו כציטוטים ללא דובר. זהות הדובר נחשפת רק בתוכן הכתבה כלא אחר מאשר ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

 

מהבחינה הזו, אי-אפשר להתעלם מהקשר שבין בנימין נתניהו לתושב החוץ שלדון אדלסון, תומכו ובעליו של העיתון "ישראל היום". העובדה כי העיתון מחולק חינם גם היא מעלה ספקות באשר למניעיו, שהרי רווח כלכלי הוא, כנראה, לא רואה מאחזקותיו בו. שתי העובדות הללו צריכות וראוי שידירו שינה מעיננו. כלב השמירה של הדמוקרטיה? "ישראל היום" כנראה שלא עונה על ההגדרה הזו. 

"ישראל היום", עמוד 1, 29 באפריל 2012

 

רגע, אז מה עושים עכשיו?

אם "מנקים" את הסיקור מהדרמטיות המוגזמת, המתקפות ההדדיות, התככים, היריבויות הפוליטיות והאישיות, "התסכול האישי" ו"ריח הבחירות", נשאר צרכן התקשורת עם תוכן הביקורת עצמו. השאלה מה אמר יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, קיבלה מענה מספק ברוב העיתונים. למרבה הצער, בנקודה הזו, ברוב המקרים, הסתיים הסיקור.

השאלה הבאה שצריכה הייתה להטריד את מנוחת הקורא היא מהי משמעות דבריו ומה עושים עכשיו. אם בעצם לישראל יש אחריות בקיפאון התהליך המדיני עם הפלסטינים, אז מה ניתן לעשות ומהן ההשלכות של אמירה זו? לגבי מצב הגזענות במדינה והיחס ל"אחר", שהולך ומחמיר, מה יש לעשות בשביל לשפר את המצב? ואם תקיפה ישראלית באיראן איננה בהכרח צעד אפקטיבי לעצירת איראן מלהשיג נשק גרעיני, אז מה עושים עם זה ומהן החלופות העומדות לפנינו? הסוגיה היחידה מבין אלה שבכל זאת הגיעה לכדי דיון מעמיק ומגוון הייתה סוגיית הגרעין האיראני. שאר הביקורות שהטיח דיסקין, שאין ויכוח על כך שהן סוגיות ליבה בעלות חשיבות רבה לחברה הישראלית, נותרו תלויות באוויר.

הקושי להכיל ביקורות ומחלוקות פנימיות בעת סכסוך
התמודדות עם ביקורת עצמית או פנימית קשה באופן כללי, ואף קשה שבעתיים בעת סכסוך. בהקשר זה טען ל.א. קוזר כי "קבוצות המעורבות במאבק מתמשך עם החוץ נוטות להיות בלתי סובלניות כלפי פנים. הן יסבלו חריגות מעטות בלבד מן האחדות הקבוצתית".1 פרופ' דניאל בר-טל ייחס קושי זה לצורך בלכידות ובאחדות בכדי שהחברה תוכל לעמוד איתנה יותר בפני אתגרי הקונפליקט. כדי להשיג לכידות ואחדות, הסביר, מופעל לחץ על חברי הקבוצה במטרה להבטיח קונפורמיות ואחדות. לחץ זה, הסביר בר-טל, בא לידי ביטוי בצורות שונות כמו "קריאה לאחדות, קריאה לאיחוי הקרעים או לטשטוש אי-הסכמות בתוך הקבוצה, וכן איום בסנקציות שליליות (או הטלתן) על חברי הקבוצה החולקים על דעתם".2

קשה יותר להתמודד עם ביקורת שנותרת תלויה באוויר, כלומר אותן אמירות "זה לא בסדר" מבלי שהוצגו חלופות אפשריות לפעולה. ביקורת מן הסוג הזה, איננה "ביקורת בונה" ולכן ההתנגדויות שהיא מעוררת חזקות יותר. זאת לאור חוסר האונים ואי-הוודאות שהיא מעוררת, שתי תחושות בלתי-נסבלות במצב של קונפליקט או משבר.

ביקורות פנימיות נשמעות מכיוונים שונים, אך לא לכולן מיוחסת אותה החשיבות. בהקשר הזה לדברים המשמיעים אישים שכיהנו בתפקידים בכירים במערכת הביטחון מיוחסת חשיבות רבה במיוחד. אפשר אולי אף לטעון, כי לביקורת של ה"ביטחוניסטים" יש את הסיכוי הרב ביותר לחדור לתודעת חברה הנתונה בסכסוך ובמנטליות של מצור.

קדושת ה"ביטחוניסטים"
דברי דיסקין הם חוליה נוספת בשרשרת התבטאויות שהושמעו לאחרונה ברוח דומה מצד בכירים מהצמרת הביטחונית. בין אלה נמנים מאיר דגן, עוזי ארד, בני גנץ, גבי אשכנזי, עמוס ידלין ורבים אחרים. אל אלה מצטרפים גם אישים מהצמרת המדינית כמו אהוד אולמרט – רה"מ לשעבר ונשיא המדינה שמעון פרס, שבחרו גם הם לשבור את השתיקה ולומר את דבריהם.

החשיבות המיוחסת לביקורת המושמעת מצד ה"ביטחוניסטים" רבה במיוחד, אולי רבה מדי. קשה מאוד להתווכח על תוכן דבריהם מכיוון שיש הנחה, הגיונית למדי, כי הם "יודעים על מה הם מדברים". הם הרי היו שם, בדיונים המסווגים ביותר, בשיחות אחד על אחד עם ראש הממשלה ועם מנהיגים שונים בעולם הערבי והמערבי כאחד. הלגיטימציה שהם נהנים ממנה נובעת גם מההנחה כי בחרו להקדיש את חייהם לשירות המולדת ולמען ביטחונה ולכן וודאי הם רוצים בטובתה. בן כספית התייחס לכך בכתבתו מה-29 באפריל, שפורסמה ב"מעריב" תחת הכותרת "קצה הקרחון", וכך כתב:


על דבר אחד אין להם תשובה: איך יכול להיות שכל ראשי זרועות הביטחון במדינת ישראל, אנשים ערכיים, לא פוליטיים, לא "שמאלנים" ונטולי אג'נדה אישית אמיתית ... חושבים ואומרים את אותם דברים שאמורים להדיר שינה מעיניו של כל אזרח מושכל. איך יכול להיות שלאף אחד מהם אין אמון בהנהגה הנוכחית, או במילים אחרות, ב"צמד המשיחים", בנימין נתניהו ואהוד ברק? מי כאן השתגע – הם או אולי אנחנו? ...


הטקטיקה: הסטת הדיון מ"מה אמרו" ל"איך אמרו"
הקושי להכיל ביקורת ומחלוקות פנימיות יחד עם הלגיטימציה הרבה שנהנים ממנה ה"ביטחוניסטים", מביא לאימוץ טקטיקה של התמקדות בטפל ולא בעיקר. כך, הדיון בתקשורת מוסט מלב הענין לשוליו, לעיתים קרובות בהשפעת ההודעות לתקשורת שמפרסמים גורמים ממשלתיים רשמיים. במקום להתייחס לתוכן הביקורת, הדיון מתנהל על האופן שבו ניסחו "הביטחוניסטים" את ביקורתם, העיתוי שבחרו להשמיעה, האינטרסים האישיים או הפוליטיים, שייתכן ועומדים מאחורי דבריהם, היריבויות הבין-אישיות ועוד. על כך מעידות התגובות מצד משרד ראש הממשלה ושר הביטחון לדברי דיסקין, כמו גם לדברי "ביטחוניסטים" אחרים: "דיסקין מתוסכל כי לא קיבל את תפקיד ראש המוסד"; "דיסקין היה צריך להתפטר במהלך התפקיד ולא לחכות לסוף הקדנציה" וכדומה. במילים אחרות, הדיון התמקד בשאלה איך אמרו ולא במה אמרו, במשמעות הדברים ואיך אפשר לפעול יעיל וטוב יותר.

האם היה אפשר לסקר אחרת?
האם דיסקין, למשל, היה יכול לומר את דבריו ובאותה נשימה להציע דרכי פעולה אפשריות? האם על ידי ניסוח הביקורת כ"ביקורת בונה", היה עשויים היו דבריו להקל על קבלתם בחברה ובתקשורת? קשה לענות על כך בוודאות. יתכן אף שבחירה כזו הייתה מביא להצנעת דבריו או אפילו להדרתם לגמרי מהסיקור התקשורתי ומהדיון הציבורי.

בכל מקרה, התקשורת הייתה יכולה, לכל הפחות, לשאול את השאלות העומדות כאן בלב העניין הציבורי. הצגת שאלות מכוונת את החשיבה ואת התודעה לביקורתיות. במקרה הטוב יותר, הייתה יכולה התקשורת להציע לקורא חלופות לפעולה ולהתייחסות.

לא מן הנמנע, כי חלק מההצעות שהועלו כאן מקדימות את המאוחר. דבריו של דיסקין העלו בשלב הראשון זעזוע ותדהמה, שאחריהם ניצבות בפני יצרני וצרכני התקשורת שתי אפשרויות עיקריות: התעלמות ממהות הביקורת ופסילתה על הסף על ידי אלף ואחד תירוצים כמו: האופן שבו התנסח, העיתוי שבו בחר לומר את דבריו, כן התפטר - לא התפטר, מתכנן כניסה לפוליטיקה, מבייש את מורשת ראשי השב"כ לדורותיהם, חסר יושר, פוגע ביכולת ההרתעה של ישראל וכו'. מנגד, ניתן להשקיט את הרעש שמסביב, להקשיב למהות שבדברי דיסקין, להעריך את האופן שבו פעלנו עד כה בנושאים הציבוריים והעקרוניים הכל כך חשובים הללו ולחשוב כיצד ראוי שנפעל בעתיד. האם זו דרישה בלתי אפשרית מבחינת התקשורת?

 


 

1. L. A. Coser, The Functions of Social Conflict (NY: Free Press, 1956), p. 103.

2. דניאל בר-טל, לחיות עם הסכסוך: ניתוח פסיכולוגי-חברתי של החברה היהודית בישראל (ירושלים: הוצאת כרמל, 2007), עמ' 105.

 

האסיר איקס 2 - פרשה מסוכנת

פרשת האסיר איקס 2, לפי שני העיתונים הנפוצים במדינה, נעה בין "פירצה ביטחונית איומה" לבין סכנה מוחשית לדמוקרטיה. ומה מגלות האותיות הקטנות? האם העיתונות מבצעת את תפקידה? | להמשך >>

מה באמת היה אחוז ההצלחה של כיפת ברזל?

בין לוחמה פסיכולוגית, אינטרסים כספיים ופוליטיים, וקושי עיתונאי לפקפק בדובר צה"ל – קיבל הציבור הישראלי מידע מוטעה, באופן שמנע דיון מהותי על יכולתה של כיפת ברזל להגן על העורף הישראלי | להמשך >>

הצטרפו לרשימת תפוצה
כך תוכלו לסייע
contactusbig

וידאו קשב