מי אנחנו

חשיבותה של קריאה ביקורתית

על האופטימיות: או איך נלחמים בחדשות שגורמות לאנשים לדעת פחות

מאת יזהר באר, מנכ"ל קשב

האם המחאה החברתית מתה? האם הקמפיין ל"שוויון בנטל" הרג את המסע ל"צדק חברתי"? האם תהליך השלום חי? האם "יש פרטנר" בצד הפלסטיני? האם ממשלת ישראל מסוגלת להציע אופק מדיני? אל תסתכלו רק במה שמספרת לכם העיתונות, אלא גם במה שהיא לא מספרת, ובעיקר, איך היא מספרת.

 

בכוח התקשורת לא רק לעצב את תפיסת עולמם ולהעשיר את ידיעותיהם של האזרחים, אלא גם למנוע מהם מידע, לערפל את תודעתם ולהפכם לבורים או לבעלי ידע מוטעה ומוטה. את זה לא המציאו משטרים חשוכים: הנה, סקר של אוניברסיטת פארלי דיקינסון בניו ג'רזי גילה כי יש חדשות שגורמות לאנשים לדעת פחות. המחקר מצא כי אחרי צפייה עקבית בחדשות רשת "פוקס" נמצאו צופיה באופן מובהק, בעלי הבנה וידע טובים פחות של עובדות, וזאת, בהשוואה לקבוצת מבחן שמשתתפיה לא צרכו חדשות כלל. לתקשורת יש יכולת לא רק למסגר את המציאות ולמלא את תודעתם של צרכניה בתוכן ובהבנה, אלא בכוחה גם לחדור למוחותיהם ולרוקנם ממידע ומהבנה פוליטית.

ב-1 באוגוסט 1934, שכב נשיא גרמניה דאז, פאול פון הינדנבורג, גוסס במיטתו. אם ימות יש חשש שהיטלר יעשה מחטף, יאחד את משרת הקנצלר עם משרת הנשיא ויהפוך לשליט יחיד.

באותו יום כתב ויקטור קלמפרר ביומנו:


"...בעיתונים אתמול היו הכותרות הראשיות השמנות לכל רוחב העמוד הראשון: הוצאה להורג של רוצחיו של דולפוס. מתחת להן, כותרות על כל מיני דברים. אבל השם של הינדנבורג לא הופיע בשום מקום בולט. הידיעה הופיעה רק מתחת להן, בעמודות המפוצלות לשלוש ולארבע, אבל לא שמנות יותר מהרבה דברים אחרים – ואותיות שמנות שכיחות כל כך עכשיו, עד שאין הן בולטות כלל (...).

שאלתי את החלבן: 'יש חדש על הידנבורג?' אדיש לגמרי, הוא לא שמע דבר, אח"כ האיכר האינטילגנטי מטאראנדט, שמביא לנו חמאה כל יום רביעי, הוא במפורש: 'לא, היה כתוב משהו בעיתון?' העניין, על חשיבותו הנוראה, הוסתר איפוא מהציבור רק באמצעות ההצנעה שלו בדפוס. האם הנאצים באמת אשפים בהטיית דעת הקהל או לא? זאת אינה שאלה רטורית, אלא שאלה אמיתית. באמת איני יודע את התשובה. הם מהמרים הימור גורף על הפרימיטיביות ועל הטיפשות של ההמון..." (ויקטור קלמפרר: "יומנים 1933-1945", עם עובד, עמ' 86).

העיתונים הצניעו את גסיסתו של הנשיא ואת הצפוי להתרחש והרדימו את דעת הקהל ואת המערכת הפוליטית. למחרת, ב-2 באוגוסט, הינדנבורג מת והיטלר השתלט בתוך שעה גם על משרת הנשיא והפך לדיקטטור. מכאן והלאה התגלגלה ההיסטוריה כמו כדור שלג.

כשם שהעיתונות מכתיבה, באמצעות הסיקור, מה "חשוב" (agenda setting), כך היא קובעת באמצעות אי-סיקור, מה "אינו חשוב", לשיטתה (agenda cutting). קלמפרר הבין באינסטינקט שלו את הכוח מעצב התודעה של מעשה העריכה העיתונאי ואת נטייתה המובנית של התקשורת להציג את השקפת העולם של השלטון ושל קבוצות האליטה, יותר משבעים שנה לפני שאהוד ברק ואריאל שרון המציאו את נוסחת ה"אין פרטנר" ולפני ששלדון אדלסון העביר את המיליון הראשון שלו ל"ישראל היום".

הבערות תכליתית לא פחות מן הדעת, הידע תמיד הוא סופי ואילו האי-ידיעה תמיד היא אין-סופית, חושבים בחלונות הגבוהים וכנראה צודקים. אל תסתכלו, אם כן, רק במה שמספרת לכם העיתונות, אלא גם במה שהיא לא מספרת, ובעיקר, איך היא מספרת – מצניעה או מבליטה כרצונה את מרכיבי הסיפור עד כי נחשב כאילו לא סופר כלל – ואולי אף גרוע מכך, מובילה את קוראיה וצופיה לחיים אפופי קלישאות פוליטיות וערפל בידורי, שמסיחים את הדעת, שאף אחת מהן לא זוכה לבחינה מהותית. ולמרות כל ההבדלים, גם אצלנו מפציעות קלישאות פוליטיות, חדשות לבקרים ("אין פרטנר", כבר אמרנו?), שמאומצות בקלות יתרה ע"י התקשורת ומכתיבות, במידה רבה, את גורלנו.

אז מה עושים מול כישרונה העצום של התודעה להתעצב לפי חלילם של המתווכים? כיצד מתגוננים מתסמונת העדר של הכתבים? מה עושים מול צנזורה עצמית? מול אובדן הסקרנות? או, כמו ששאלה הלן תומס, הכתבת הותיקה והביקורתית של הבית הלבן, עוד בימיה הטובים: איפה כולם (Where is everybody)?

נדמה, אם כן, שאין מנוס אלא להפעיל את המדריך העיקרי שנותר לנו: חוש הביקורת. עלינו, קוראיה, מאזיניה וצופיה של התקשורת, לשחרר את המחשבות שלנו מהכישוף של המילים. להיות ביקורתי, זה לתבוע אלטרנטיבה ולהאמין שיש חלופות אחרות למצוקות ההווה. ביקורת היא אמונה שיכול להיות אחרת; זו שאיפה לתיקון עולם. ביקורתיות, משמעותה בעיקר להיות אופטימי.

 

האסיר איקס 2 - פרשה מסוכנת

פרשת האסיר איקס 2, לפי שני העיתונים הנפוצים במדינה, נעה בין "פירצה ביטחונית איומה" לבין סכנה מוחשית לדמוקרטיה. ומה מגלות האותיות הקטנות? האם העיתונות מבצעת את תפקידה? | להמשך >>

מה באמת היה אחוז ההצלחה של כיפת ברזל?

בין לוחמה פסיכולוגית, אינטרסים כספיים ופוליטיים, וקושי עיתונאי לפקפק בדובר צה"ל – קיבל הציבור הישראלי מידע מוטעה, באופן שמנע דיון מהותי על יכולתה של כיפת ברזל להגן על העורף הישראלי | להמשך >>

הצטרפו לרשימת תפוצה
כך תוכלו לסייע
contactusbig

וידאו קשב