מחקר תקשורת

בנפול אויבך

סיקור מותו של ערפאת בתקשורת הישראלית

ינואר 2005

מחקר זה בוחן את אופן הסיקור של מחלתו ומותו של ערפאת, באמצעי התקשורת המרכזיים בישראל, החל מהדיווחים הראשונים על מחלתו ועד כמה ימים לאחר קבורתו.

 


 

>> להורדת המחקר המלא

 


 

תקציר המחקר


1. ערפאת מת, אבל הקונפציה חיה: מבוא

דיווחי התקשורת הישראלית על מצבו של ערפאת שיקפו יותר מכל את "הקונספציה" שהשתרשה בשנים האחרונות בישראל, לפיה אין פרטנר פלסטיני לשלום וערפאת הוא האחראי הבלעדי על המתרחש באזור. קונספציה בעייתית זאת התגלתה במלוא עוצמתה בויכוחים הפנימיים באמ"ן שנחשפו בסדרת ראיונות ב"הארץ" החל מאמצע 2004. בראיונות אלה ביקרו בכירי המודיעין לשעבר, האלוף עמוס מלכא, עמוס לביא ומתי שטיינברג בחריפות את התפיסה שאימצה מערכת הביטחון וממשלת ישראל, שגרסה כי ערפאת אחראי באופן בלעדי להתמוטטות תהליך השלום ולגל האלימות ששטף את האזור.

התקשורת הישראלית אימצה בשנים האחרונות אל חיקה את "הקונספציה" בסיקור החדשותי כמעט ללא ביקורת. בחינת סיקור מותו של ערפאת העלתה שאותה קונספציה היא העומדת גם בבסיס הדיווח על האיש עצמו, על יורשיו הפוטנציאליים, ועל החברה הפלסטינית בכלל.

2. האיש עם השערות על הפנים, הכאפיה והאקדח: דמותו של ערפאת ברגעי גסיסתו

ככלל, אמצעי התקשורת הישראלים הציגו את ערפאת בימי גסיסתו כיצור מיתולוגי, שטני, אויב גדול מהחיים, וייחלו למותו בגילויי שמחה לאיד בוטים. הכותרות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" הרבו להשתמש בביטויי שטנה והלעגה, כמו: ברוך שפטרנו, בא יומו, ערפאת גמור, האיש עם השערות על הפנים, איש דמים ואיש בליעל, ארכי טרוריסט, חשוב כמת.

הציפיה למותו של ערפאת והשמחה על קצו הקרב באו לידי ביטוי בכותרות, כמו: עידן ערפאת מגיע, סוף סוף, לקיצו; כמה עוד נחכה? (ידיעות אחרונות, 8.11, 11.11).

בכתבות הדיוקן ובתיאורים על דמותו וחייו של ערפאת הודגשו, בדרך כלל, המרכיבים התואמים את "הקונספציה", והוצנעו אלה הסותרים אותה. בחדשות ערוץ 2 התבלט אהוד יערי בהצגת דמותו הדמונית של ערפאת, והרבה להביא אנקדוטות ועדויות על כוונותיו האמיתיות של ערפאת. עודד גרנות בערוץ 1, אמנם לא שלל את "הקונספציה", אך הציג את דמותו של ערפאת בצורה פחות מתלהמת ונתן ביטוי גם לצדדים אחרים ומורכבים יותר בדמותו, כולל חלקו בתהליך השלום ותמיכתו בפתרון של שתי מדינות.

3. "הפלסטינים מפזרים הצהרות": מי יודע טוב יותר איך הראיס מרגיש?

תופעה בולטת כמעט בכל כלי התקשורת שנבדקו בדו"ח היתה הזלזול במקורות מידע פלסטינים. כמעט כולם עשו אבחנה ברורה בין מקורות "אמינים", לבין מקורות פלסטיניים. בדיווחים המקורות הפלסטיניים אף פעם אינם "אומרים" או "מודיעים"; הם "מפזרים הצהרות", "מחזיקים בגרסה", "ממשיכים להתעקש", "מפזרים מידע", "טוענים", לעיתים הם "מודים", וכן הלאה. לזלזול מיוחד זוכה נציגת אש"ף בפריס, לילה שאהיד. בדו"ח מובאות כמה דוגמאות של הערכות על מצבו של הראיס שזוכות לזלזול ולביטול כאשר הן מובאות מפי גורמים פלסטיניים, ולהצגה כעובדה בלתי מעורערת כאשר אותן הערכות עצמן מובאות מפי גורמים ישראליים, לפעמים באותו עיתון, ובאותו עמוד.

4. האשה שאיתו: התקשורת וסוהא

הטיפול התקשורתי באשת הראיס ובתפקידה ליד מיטתו בבית החולים מתאפיין בצבעוניות המזכירה פרסומים במדורי הרכילות של העיתונות הצהובה והיו בו מרכיבים אוריינטליסטיים ואף שוביניסטיים. בלטו בכך "ידיעות אחרונות" ומהדורת החדשות של ערוץ 2. ב"ידיעות אחרונות" הכותרות דיברו על סוהא כאישה דמונית, שכסף מניע אותה, וששולטת ביד רמה בסביבתו של ערפאת: "האמביציה הבלונדינית", "הצעירה שלוטשת את עיניה אל המיליונים בירושה", שמתכננת "נקמה לוהטת באבו מאזן" כאשר "האצבע על כפתור מכונת ההנשמה". למרות שבכתבות הדיוקן אפשר לגלות, לעיתים נדירות, תמונה מורכבת יותר לגבי תפקידה ומניעיה של סוהא, כמו, למשל, על נסיבות ריחוקה או הרחקתה מבעלה, אך אין הדבר מגיע לכותרות. בערוץ 2 לא פספסו המגישים את ההזדמנות להשתעשע בבדיחות שוביניסטיות בהקשר של סוהא ובזלזול מופגן בה ובמניעיה, וכך יכול היה גדי סוקניק להרשות לעצמו לסכם את הנושא במילים: "זוגיות לא זוגיות, אבל היה שווה".

5. "בלבול והלם ברחוב הפלסטיני": מה חושבים על ערפאת בצד השני?

הדיווח על הנעשה בצד השני הוא אחד התפקידים החשובים ביותר של התקשורת במיוחד במקומות ובמצבים של משבר וסכסוך. התקשורת הישראלית אמנם התייחסה להלכי הרוח ולתגובות בצד הפלסטיני אך כמעט בכל כלי התקשורת שנבדקו לא נעשתה עבודה רצינית שמתבססת על מקורות משמעותיים בתיאור התגובות הפלסטיניות, והתמונה שהוצגה היתה פשטנית וכוללנית. פרט לעמירה הס ב"הארץ", שחיה ודיווחה מרמאללה והציגה תמונה מורכבת ומעמיקה, רוב הדיווחים הסתפקו בשיחות מזדמנות עם עוברי אורח פלסטיניים. כל אחד מכלי התקשורת נתן תמונה שונה לגבי העמדות הפלסטיניות ביחס למצבו של ערפאת: אצל חלקם דובר על "חרדה", "אבל" ו"הלם" ברחוב הפלסטיני, ובחלקם דובר על "אדישות" ו"חוסר עניין" – באותה מידה של נחרצות והכללה.

6. "קרבות ירושה ברשות": צעד ראשון לקראת הקונספציה הבאה?

באופן כללי כותרות העיתונים ודברי הקריינות של מגישי החדשות בטלויזיה עסקו בקרבות ירושה, ואף בהתפרצות צפויה של אלימות, גם כאשר הכתבות עצמן דיווחו על הערכות (גם כאלה של מערכת הביטחון הישראלית) שלפיהן צפויה העברת שלטון מסודרת ובחירות מתוקנות, לצד אחדות פלסטינית ברגעים הקשים של מות המנהיג. לקראת ההלוויה הזהירו הכותרות בכל עיתונים. מפני התפרעויות. ב"ידיעות אחרונות", לדוגמא, דיווח על ההמון עלול לצעוד לירושלים, צה"ל והמשטרה בכוננות שיא. אך בכתבות באותו גיליון מובאת הערכת כוחות הביטחון שההלוויה תעבור בשקט. גם ב"הארץ" הכותרות מציגות דווקא את תרחיש האימה: כוננות שיא במשטרה ובצה"ל, והחשש במשטרה: פיגועי ראווה ומהומות בהר הבית. בשורה התחתונה, אף אחת מנבואות הזעם שהכותרות הציגו לא התממשה, כידוע.

7. "מחזירים להם את הרובים": האמנם מתחיל עידן המחוות הישראליות?

אל מול הדימוי הפלסטיני שמציגות כותרות העיתונים והמהדורות, דימוי הכולל אדישות ואלימות, אנרכיה וקרבות ירושה, מציגים כלי התקשורת דימוי חיובי ופייסני של הצד הישראלי. צעדיה של ישראל בעקבות מות הראיס מוצגים כמחוות כלפי הפלסטינים: הממשלה מתירה לערפאת לצאת לטיפול רפואי בכל מקום בעולם, ותסכים לחזרתו למוקטעה; היא תאפשר לערביי מזרח ירושלים להצביע בבחירות; צה"ל נוהג באיפוק בתקופת האבל; הוא מתיר לשוטרים פלסטיניים לשאת נשק, ועוד. גם כאשר מתברר מתוך דיווחים המופיעים באותם כלי התקשורת עצמם, שמעלים כי "המחוות" ננקטו בעקבות לחצים שהופעלו על ישראל מצד ארצות הברית, וגם כאשר מדווח שאותן מחוות לא היו אלא ברירת מחדל או שהיו מותנות בהתנהגות פלסטינית מסוימת – הציגו הכותרות באופן כמעט חד-משמעי את הדברים כצעדים נדיבים מצד ישראל.

8. "עד כמה מותו של הראיס טוב ליהודים?" – התקשורת ואבו מאזן

בהתייחסות התקשורת ליורשי ערפאת, ובראשם אבו מאזן, ניכרים רשמיה של קונספצית ה"אין פרטנר", וניתן לזהות את ניצניה של קונספצית ה"אין פרטנר" הבאה. הכותרות מדגישות בחגיגיות שמדובר בעידן חדש, ויוצרות ציפיה לשינוי מהותי עם מותו של גדול אויבינו ובכך מאששות את הבנייתו של ערפאת כ"לא פרטנר": מזרח תיכון חדש, עידן חדש, עכשיו יש פרטנר. ביחס למחליפו אבו מאזן מציעה התקשורת הישראלית שלוש פרשנויות עיקריות שכולן מובילות לאותה מסקנה: אבו מאזן הוא ממשיכו של ערפאת ואינו שונה ממנו (ולכן אינו פרטנר); אבו מאזן שונה מערפאת אבל חלש ממנו (ולכן אינו פרטנר כי הוא לא יוכל להצליח לחולל את השינוי); אבו מאזן הוא אכן שונה מערפאת והוא מסוגל ומעוניין לקבל את כל דרישותיה של ישראל (ולכן, ברגע שיתברר שלא כך המצב – יהפוך מיד ללא-פרטנר). גם הבניית הציפיה לשינוי, מעידה על תפיסה שלא מציגה את מלוא התמונה של המציאות המורכבת ואת נקודת המבט של האחר.

9. סיכום: לקראת הימים הבאים

לאחר ארבע שנים שבהם אימצה התקשורת הישראלית, ברובה, את תפיסת הקונספציה הישנה, אפשר היה לזהות בתקופת הבדיקה שלנו את ניצניה הראשונים של אופטימיות חדשה, אך גם של קונספציה חדשה, שאומרת: בתקופתו של ערפאת היה הוא האחראי הבלעדי למצב; עכשיו, לאחר שנעלם מהזירה, ידינו מושטת לשלום, אבל אנחנו כבר "מבינים" שגם לאחר מותו, כנראה שלא יהיה לנו "עם מי לדבר". אין בסיקור התקשורתי של ימיו האחרונים של ערפאת כמעט דבר המאפשר לצרכני החדשות הישראליים להבין עד כמה עתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני תלוי בשני הצדדים, ולא רק בצד אחד. האופטימיות שעולה מאמצעי התקשורת לאחר מותו של ערפאת היא אופטימיות על תנאי, והיא מבוססת על התעלמות מתפקידה של ישראל בסכסוך. אנחנו מקווים, כי דו"ח זה ומסקנותיו, יסייעו במידה מסוימת לשינוי בתפקודה של התקשורת הישראלית, שינוי שיאפשר סיקור מאוזן ואחראי יותר סיקור מתלהם פחות, שיציג בפני הציבור את תמונת המציאות המלאה, המורכבת ומלאת הסתירות שבתוכה אנו חיים. מילים יכולות אמנם להרוג, אבל הן מסוגלות גם להציע תקווה.

 

האסיר איקס 2 - פרשה מסוכנת

פרשת האסיר איקס 2, לפי שני העיתונים הנפוצים במדינה, נעה בין "פירצה ביטחונית איומה" לבין סכנה מוחשית לדמוקרטיה. ומה מגלות האותיות הקטנות? האם העיתונות מבצעת את תפקידה? | להמשך >>

מה באמת היה אחוז ההצלחה של כיפת ברזל?

בין לוחמה פסיכולוגית, אינטרסים כספיים ופוליטיים, וקושי עיתונאי לפקפק בדובר צה"ל – קיבל הציבור הישראלי מידע מוטעה, באופן שמנע דיון מהותי על יכולתה של כיפת ברזל להגן על העורף הישראלי | להמשך >>

הצטרפו לרשימת תפוצה
כך תוכלו לסייע
contactusbig

וידאו קשב