מחקר תקשורת

מנותקים

כך סיקרו אמצעי התקשורת בישראל את ההתנתקות

ינואר 2006

 

ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון הגדה המערבית הייתה רגע שיא במימוש המדיניות החד-צדדית שהתוותה ממשלת ישראל, אחד האירועים המסוקרים ביותר בתולדות מדינת ישראל – אירוע שסיפק שפע של סיפורים אנושיים ופוליטיים. מעולם לא עמדה המציאות הישראלית למבחן כה מפורש: העבר – מיקום ההתנחלויות, מניעי הקמתן והשפעתן על חיי ישראלים ופלסטינים, ההווה – ההקשר הרחב של הפינוי, והעתיד – השלכות הפינוי על גורל שני העמים. אולם, מחקר קשב שבחן את סיקור הפינוי וההכנות אליו באמצעי התקשורת המרכזיים בישראל, מראה כי אלו בחרו לסקר את ההתנתקות במנותק מההקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולהציג אותה כסיפור ישראלי-פנימי בלבד, תוך הדגשת תרחישים קיצוניים של מלחמת אחים.

 


 

>> להורדת המחקר המלא

>> למצגת עיקרי המחקר

>> מצגת: קריאה ביקורתית בסיקור ההתנתקות, חלק א' – הסיפור הפנים-ישראלי

>> מצגת: קריאה ביקורתית בסיקור ההתנתקות, חלק ב' – הסיפור הפלסטיני

>> מצגת: אפשרויות עריכה חלופית בסיקור ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה

>> פניית קשב למנהל לשכת העיתונות הממשלתית: יש לאפשר לאלתר גישת עיתונאים פלסטינים לשטחי ההינתקות

>> "העין השביעית": סיקור ההתנתקות בתקשורת הישראלית

>> דיון בפורום לאחריות תקשורתית של הרשות השנייה: ההיבטים האתיים בסיקור התקשורת את תהליך ההתנתקות

 


 

disconnected_heb_coverצוות המחקר של 'קשב' ניתח את דיווחי התקשורת הישראלית על ההתנתקות – במהלך השבועות שקדמו לביצוע התכנית, ובמהלכה. הבדיקה כללה את כל הדיווחים שהופיעו במהדורות החדשות המרכזיות, בערוצים 1, 2, ו-10, ובגיליונות שלושת העיתונים היומיים הגדולים – "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" – בין 1 ל-24 באוגוסט 2005. בסך הכל נבדקו יותר מאלפיים כתבות וידיעות.

תוצאות המחקר מצביעות על מספר דפוסים בולטים של סיקור ועריכה:

העצמת האיום מצד מתנגדי ההתנתקות והבלטת תרחישים קיצוניים

במהלך השבועות שלפני ההתנתקות, וגם בימי ההתנתקות עצמם, חזרו אמצעי התקשורת הישראליים והזהירו מפני עימות אלים בין המתנחלים לבין אנשי כוחות הביטחון. תסריטים אלה, שלא התממשו, כבשו את הכותרות. מעל 1,000 כתבות עסקו במחאת המתנחלים כנגד ההתנתקות. יותר מ-600 מהן דווקא כללו מידע חשוב שסייג את התסריטים הקיצוניים. אבל אלה הופיעו באופן שיטתי בעמודים האחוריים ובתוככי מהדורות החדשות, לעתים מזומנות תחת כותרות מטעות. 500 הכתבות שחזרו ופירטו את התרחישים הקיצוניים זכו, לעומת זאת, לכותרות ראשיות. המידע על המגמות המתונות הגיע, אם כן, למערכות החדשות – לפני ותוך-כדי הפינוי. אולם, אמצעי עריכה הפכו אותו למשני בחשיבותו, ויצרו מסר דומיננטי מאיים: "המשטרה מכריזה הערב כוננות עליונה, החל ממחר, כמעט בדומה למצב מלחמה" (כותרת ראשית בחדשות ערוץ 1, ה-14 באוגוסט). הפער בין המציאות הרגועה-יחסית, המשתקפת מרבות מהכתבות, לבין תמונת העולם העולה מן הכותרות, בא לידי ביטוי בכל אחד ממרכיבי סיפור ההתנתקות: איסוף נשק ממתנחלים ברצועה (שנעשה ביוזמתם), הפרזות בהערכת מספר המסתננים לרצועה טרם הפינוי, הערכות בדבר מטרת המחאה (שהיתה מאבק על דעת הקהל, ולא ניסיון אמיתי לשבש את תכנית ההתנתקות), ושאלת התיאום בין כוחות הביטחון למתנחלים.

את המחיר שילמו, לפחות באופן חלקי, המתנחלים עצמם, שדמותם הציבורית הוקצנה במקום שלא הייתה לכך הצדקה. כשהתברר בסופו של דבר שהפינוי עבר ללא התנגשות אלימה בין יהודים ליהודים, התחלפה החרדה בגאוות האחדות – כאילו הוכיחה החברה הישראלית לעצמה, שבאמת "עברנו את זה יחד", כפי שכתב עורך "מעריב", אמנון דנקנר. במקום לבחון כיצד קרה שנסחפו אל תסריטי אימה, בחרו אמצעי התקשורת לטפוח לחברה הישראלית, ובעיקר לכוחות הביטחון, על השכם.

 

 

העצמת הטראומה הלאומית

לתחושת החרדה שהעבירו כלי-התקשורת התלווה מרכיב נוסף, לא פחות דרמטי. ההתנתקות הוצגה על-ידי כל אמצעי התקשורת כאירוע טראומטי בקנה מידה לאומי: המתנחלים עוברים טראומה, המפנים עוברים טראומה, והישראלים כולם עוברים את הטראומה אתם. מתחילת אוגוסט ועד סיום הפינוי התפרסמו יותר מ-1,200 כתבות שחזרו וסיפרו סיפור קורע לב על הכאב והקושי הנפשי של כל מי שהיה מעורב באירועים. כלי התקשורת מלאו כותרות מלודרמטיות, כמו: "חיבוק אחרון"; "שלום לעזה"; "בדמעות"; וגם- "אבא, איך אורזים ים?", ותמונות ענק של בכי וייסורים. הבכי היה בכיים של המתנחלים והבכי המשותף על מר גורלם, בכי על גן העדן שנאלצו לעזוב ("מקום בטבע"; "רק בגלל הרוח"; "חבלי פרידה"; "הדם יישאר כאן לנצח" ועוד), וגם על הקושי של אנשי כוחות הביטחון המפנים. אלוף פיקוד הדרום, דן הראל, ייצג רוח זו היטב בעמוד הראשון של "הארץ" מ-15.8.05, באמירה האפית: "צה"ל נבחר להיות הכלי למימוש הטרגדיה".

מול הטרגדיה הזו, המתוקשרת היטב, אפשר למצוא בדיווחי הכתבים פיסות ממציאות אחרת, מורכבת יותר – שכמעט ולא הגיעו לכותרות. כך, למשל, נדחקו לשולי הדיווחים מתנחלים שהביעו אופטימיות באשר למקום יישובם החדש. יתרונות הדיור החליפי כמעט ולא הוצגו. יתרה מזו: רק לעתים נדירות, לאורך חודש ההתנתקות כולו, הופיעה בכלי תקשורת זה או אחר ההשוואה המתבקשת בין מצוקת המתנחלים למצוקותיהן של קבוצות אחרות בחברה הישראלית. בדומה, העיסוק התקשורתי במצוקת החיילים היה כמעט חף לחלוטין מאזכור החיילים הרבים שנפצעו ונהרגו בשמירה על ההתנחלויות בעזה במהלך השנים.

העיסוק האובססיבי במצוקת המתנחלים צריך להיבחן גם על רקע ההתעלמות הכמעט מוחלטת של אמצעי התקשורת מהסבל ארוך השנים שגרמו ההתנחלויות לפלסטינים ברצועת עזה. דיון מציאותי ומורכב בהיסטוריה של ההתנחלויות ובתפקידן בסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לעתים נדירות מאוד.

 

 

התעלמות מקיומו של הצד הפלסטיני בסיפור

הצגת ההתנתקות כטרגדיה ישראלית-פנימית התבטא גם בהדרת הפלסטינים מסיקור האירועים בשטח במהלך תקופת הפינוי. התקשורת הישראלית התעלמה בעקביות מההיערכות הביטחונית האפקטיבית של הרשות הפלסטינית, שתואמה בחלקה הגדול עם צה"ל, במהלך ההתנתקות ואחריה. לאורך התקופה, אמרו גורמים בכירים רבים במערכת הביטחון של ישראל כי הפעולות הפלסטיניות היו מרשימות, ושיחקו תפקיד מרכזי בביצוע המהיר של הפינוי. כמה מהם דיברו בגלוי על "איפוק פלסטיני". אולם, בעוד שבימים רגילים כובשות הערכות "גורמי ביטחון" את הכותרות כמעט באופן אוטומטי, במקרה זה הן נדחקו באופן שיטתי אל שולי הסיקור. 96 מתוך 102 הדיווחים בעניין זה נבלעו בגוף ידיעות, כתבות ובמוספים; רק שישה דיווחים כאלה הגיעו לכותרות.

הפלסטינים "זכו" להגיע לכותרות – בעיקר כאשר הוזכרו בנסיבות שליליות. ההערכות החיוביות לגבי תפקודם נבלעו, כאמור, בתוך הכתבות, אבל כאשר פורסמה הערכה שלילית אחת (שלא התממשה), היא הופיעה בכותרת של העמוד הראשון ב"מעריב": "גורמי ביטחון: הטרור עלול לעכב את הפינוי" (מעריב, 4.8.2005). יש לציין שבאותו גיליון ממש, בעמוד 4, נכתב כי: "במהלך הימים האחרונים דווקא חל שיפור משמעותי ברמת התיאום בין צה"ל לכוחות הביטחון הפלסטיניים". לאחר הנסיגה, כאשר אלפי פלסטינים נכנסו אל שטחי ההתנחלויות המפונות, שרפו בתי כנסת ולקחו שאריות ציוד שהמתנחלים השאירו במקום – הם הופיעו פתאום בעמודים הראשונים של כל העיתונים ובכותרות המהדורות בכל הערוצים. אלה סיפרו על השתוללות, שריפה וביזה: "הפלסטינים לא המתינו לאור ראשון... לשרוף לבזוז ולשמוח"; "פלסטינים חגגו על שרידי ההתנחלויות, לקחו מכל הבא ליד והרסו את בתי הכנסת"; "הפלסטינים משתלטים על עזה ושורפים בתי כנסת". גם הסיפור הזה סופר באופן חד-צדדי: בעוד שהכתבים מדווחים על איסוף פסולת ושאריות חפצים ממבנים נטושים, ועל ניסיונות של שוטרי הרשות הפלסטינית להגן על מתקנים בהתנחלויות – הכותרות מספרות על ביזה והשתוללות כללית.

 

 

התעלמות מתכלית המהלך והשלכותיו

עד שהושלמה ההתנתקות הציגו אותה העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה כצעד הכרחי, בלתי ניתן לעצירה, שאין כל צורך להסבירו או לבקרו. אמצעי התקשורת ספגו ביקורת קשה מימין על תמיכתם בהתנתקות. אולם, מצד שני, הם גם אימצו בשתיקה את הנחת היסוד המוצהרת של מתכנני ההתנתקות – אין פרטנר לפעולות מדיניות מתואמות בצד השני – וסיפרו את סיפור ההתנתקות כסיפור חד-צדדי, אירוע שהחברה הישראלית חוותה בינה לבין עצמה. כך, נדחקה סידרה שלמה של שאלות אל מחוץ לסיקור: מה יהיה מעמדה של עזה לאחר הנסיגה? מה באשר למעברים בין עזה לגדה? האם ישראל מתאמת את הפעולה ואת ההתנהלות העתידית בעזה עם הרשות הפלסטינית? מה התוחלת המדינית של המהלך? שאלות מסוג זה הופיעו 63 פעמים בתקופת הבדיקה בעמודי הדעות בעיתונים, ורק 25 פעמים בעמודי החדשות – ברוב המקרים ללא כותרות. כתבים בודדים הצביעו על חילוקי דעות בתוך הממסד הישראלי לגבי "היום שאחרי" ההתנתקות; אולם, ככלל בחרו אמצעי התקשורת שלא להעלות את הנושא הזה לראש סדר היום. בדומה, לא נידונו ברצינות הראויה כוונותיו המדיניות של ראש הממשלה שרון או השלכותיהן המדיניות, תוך-כדי ההתנתקות ולאחריה. הדיון הציבורי, החשוב והנחוץ כל-כך, במשמעותה של התנתקות כצעד מדיני – לא התנהל. כך, בסופו של דבר, ניתק הסיקור התקשורתי את ההתנתקות מההקשר הכולל של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא תיאר אותה כאירוע המתרחש בהווה מצומצם, שעברו והשלכותיו המדיניות מנותקים ממנו; אירוע המתרחש בתוך חברה ישראלית הנקרעת בין מתנחלים אלימים וסובלים למפנים גיבורים, שאין לו כל קשר אל כל המעורבים האחרים בסכסוך – בעיקר הפלסטינים בעזה, וגם בגדה. כך שיקף הסיקור ואף חיזק את מרכיבי הנרטיב הממסדי, המוכתב, וחטא לתפקידו הביקורתי, המורכב, מרחיב-היריעה.

 

האסיר איקס 2 - פרשה מסוכנת

פרשת האסיר איקס 2, לפי שני העיתונים הנפוצים במדינה, נעה בין "פירצה ביטחונית איומה" לבין סכנה מוחשית לדמוקרטיה. ומה מגלות האותיות הקטנות? האם העיתונות מבצעת את תפקידה? | להמשך >>

מה באמת היה אחוז ההצלחה של כיפת ברזל?

בין לוחמה פסיכולוגית, אינטרסים כספיים ופוליטיים, וקושי עיתונאי לפקפק בדובר צה"ל – קיבל הציבור הישראלי מידע מוטעה, באופן שמנע דיון מהותי על יכולתה של כיפת ברזל להגן על העורף הישראלי | להמשך >>

הצטרפו לרשימת תפוצה
כך תוכלו לסייע
contactusbig

וידאו קשב