ראיונות עם אנשי תקשורת

שלומי אלדר: ועדת החקירה הצה"לית במקרה ע'אליה נועדה לטייח

לדבריו של אלדר, הוועדה הוקמה על מנת למונוע את הישנותו של אירוע מעצב-תודעה דוגמת פרשת מוחמד א-דורה

מאי 2007

 

שלומי אלדר, כתב ערוץ 10, מדבר על התחקיר שניהל בפרשת הריגתם של בני משפחת ע'אליה בעזה, על העימות עם דובר צה"ל, ועל מקומה של התקשורת בעיצוב מציאות חיינו.

 


 

>> מחקר קשב, "כשהתותחים רועמים" – מחוף עזה לבית חנון: הסיקור התקשורתי של הרג אזרחים פלסטינים ברצועת עזה

 


 

 

shlomi_eldarשלומי אלדר, עיתונאי בערוץ 10, נולד בשנת 1957 בהרצליה, למשפחה שעלתה מעיראק. לפני שהגיע לעיתונות הספיק לעבוד כפרסומאי, כקופירייטר וכמגיש מוסיקה ברשת ג'. "חלום חיי היה להיות די.ג'יי. או שדרן רדיו", הוא אומר. בערוץ 1 ערך אלדר את "מבט", "יומן" ותכניות נוספות. מאז החתימה על הסכם אוסלו הוא מסקר את רצועת עזה, תחילה בערוץ 1 ובהמשך בערוץ 10.

 

קשב: במחקר שערך קשב על אופי סיקור פרשת ע'אליה, מצאנו כי בימים שאחרי האירוע, צה"ל הוציא גרסאות שונות באשר לשאלת האשמה, וכי התקשורת הלכה בעקבות הגרסאות הללו. מה דחף אותך לנהל תחקיר עצמאי של האירוע?

 

אלדר: זה לא היה מהלך מתוכנן. אני הגעתי לפה ביום שישי כדי לעשות כתבה על חיסולו של ג'מאל אבו-סמהדנה, ערב לפני כן. מישהו כנראה הכניס לראשו של שר הביטחון החדש: "בוא ניתן מכת מנע, כדי שהפלסטינים לא יוכלו להגיב" – וצה"ל התחיל בהפגזות מסיביות. בדרך אני כבר שומע שהיה אירוע בחוף הים של עזה, אני הופך פה את העולם ומקבל ומפרסם את התמונות ראשון. ביום ראשון הגענו לאמה של הודא שהיתה מאושפזת בביה"ח, והיא ביקשה שנביא אליה את הודא. ואז לקחנו את הילדה, עברנו ליד החוף, היא אמרה שהיא רוצה לרדת שם, ירדנו, צילמנו, הבאנו אותה לאמא, היתה כתבה שהיא חלומו של כל עיתונאי (כתבה מצולמת שתיעדה את המפגש בין האם הפצועה לבתה. ק.).

למחרת, נדמה לי שהיה עוד איזה כשלון, עוד סיכול ממוקד עם טיל גראד שנהרגו שם הרבה, ואני ישבתי ב"לונדון וקירשנבאום" ואמרתי "או.קיי, אני מבין טיל גראד, אני מבין שהיו צריכים לחסל אותו – אבל למה היו צריכים לעשות את זה ברחוב עמוס? למה אי אפשר היה להמתין ולעקוב אחרי הרכב הזה לצפון הרצועה שהוא אזור שומם?". למחרת עמדתי לעשות כתבה על אותו אירוע, אבל בדרך מתקשר אלי העורך של "לונדון וקירשנבאום" ואמר לי "שלומי, אני קורא פה שיש איזה חוקר שטוען שיש לו רסיסים, מה רסיסים, אולי תתפוס אותו?" וכך זה התחיל. מצאתי את החוקר הזה בבית-חאנון, אמרתי לו שאני מערוץ 10, הטלוויזיה הישראלית, והוא מופתע שמישהו בכלל בא ומסתכל על זה כי מסיבת העיתונאים שלו בכלל לא זכתה אצלנו לשום הד. הוא לקח אותי לחוף והראה לי את הרסיסים שנמצאו ואת המקום, ולאט לאט אני מתחיל להבין שלא יכול להיות שהטמינו פה מטען, כי מטען לא קוברים סתם בחוף. היו שם כל מיני דברים שנראו לי כבר אז הזויים. למשל, כאשר בשלב מוקדם יותר אמר האלוף מאיר כליפי (ראש צוות הבדיקה של צה"ל. ק.) שיש להם תצלומים שמוכיחים שאמנם הצבא ירה מארבע וחצי עד עשרה לחמש פגזים, אבל באותה העת צילומי האוויר מראים שיש שתי משפחות שהמשיכו להתנהג כרגיל בחוף.

 

"פתאום, לכתבים הצבאיים זה נראה נורא הגיוני שהצבא ירה פגזים לחוף בעזה מארבע וחצי עד עשרה לחמש, אבל חמש דקות אח"כ משפחה פלסטינית עלתה על מטען."

 

רבאק, אתה אומר, אם מארבע וחצי עד עשרה לחמש אתם יריתם פגזים, אז רק מתאבדים שיעים, וגם הם לא, ימשיכו להשתזף על החוף. אני חושב שזה היה הדבר הראשון שהדליק אצלי נורה אדומה. אח"כ התחלתי לשמוע את העדויות של המשפחה, ואח"כ התחלתי לראות את המניפולציות שהתחילו לעשות, בהם היו מעורבים כמעט כולם: מבית החולים איכילוב, דוברת צה"ל שלקחה את זה באופן אמוציונאלי, כולם לקחו את זה כאילו הם נלחמים על חייהם. בדיעבד התברר לי מה הנחה אותם בכל ההתנהגות – היתה למישהו איזו תזה, שזה דומה לסיפור של מחמד א-דורה, ואם כך אז צריך להילחם בכלים שבהם לא נלחמנו אז – וכולם התגייסו לעניין הזה. פתאום, לכתבים הצבאיים זה נראה נורא הגיוני שהצבא ירה פגזים לחוף בעזה מארבע וחצי עד עשרה לחמש, אבל חמש דקות אח"כ הם עלו על מטען. זה נראה לכולם הגיוני. עכשיו צריך להסביר למה יש שם מטען בחוף. אז אמרו להם "או,קיי, חברים, נמתיק לכם סוד: תראו, לא סיפרנו לכם אף-פעם, אבל זה לא נכון שמאז ההתנתקות צה"ל לא נכנס לעזה. דווקא אנחנו נכנסים. עשינו את זה בשקט, כוחות הצפרדע, השייטת, נכנסים לחוף של עזה, ומכיוון שהם ידעו את זה, שמו לנו מטען". וכמובן ש"הפלסטינים הבני-זונות האלה לא אכפת להם שאלה שמתרחצים בחוף ימותו", כי זה טבעי לחלוטין. כי יש את הדיכוטומיה הזאת שהם הרעים ואנחנו הטובים. נראה לנו נורא טבעי שהם ישימו מטען בים ושלא אכפת להם. אתה יכול לשנוא ערבים, אתה יכול לשנוא את החמאס, אתה יכול לשנוא את הארגונים, שבחלקם התגלו עכשיו, במלחמת האזרחים האחרונה במלוא כיעורם – אבל זה היה מוגזם. אני מכיר אותם, אני יודע איך הם פועלים, זה נראה לי לא הגיוני. אבל אף כתב צבאי לא שאל את עצמו "רגע, מטען – אתה לא יכול לשים אותו ככה סתם, באמצע החוף, כשאתה לא יודע בכלל איפה הם נוחתים". אח"כ התחילו לזרום העדויות, שהאמבולנסים הראשונים בכלל קיבלו קריאה בעשרים לחמש, כלומר זה בכלל לא היה בחמש וחמשה, כלומר גם הזמנים לא היו נכונים. אז כמובן ש"הם פיברקו והם שינו".

 

"ואז התחיל סיפור הרסיסים..."

 

אחרי כל זה, התחיל הסיפור האחר – ה ר ס י ס י ם. אני גיליתי שיש עוד פצוע, האח של הודא, שהעלימו אותו. מסתבר שהגיעו שני פצועים לבי"ח סורוקה, הגיעה בחורה בת 28 שהייתה קודם בבי"ח שיפא ואני גם צילמתי אותה, והגיע פצוע נוסף, אדהם בן 12, שכשהוא הגיע לבי"ח, הצבא ממש קפץ עליו כמוצא שלל רב וביקשו מהר מהר להוציא את הרסיסים. אבל מנהל ביה"ח שם אמר "על גופתי, אף אחד לא נוגע בו כי זה מסכן את חייו". התחיל שם ריב גדול אבל בסופו של דבר הוא לא נתן להם להוציא ממנו רסיסים. מסיבת העיתונאים כונסה ביום שלישי, למרות שהם ידעו שלמחרת בבוקר יוציאו את הרסיס הנוסף, במסגרת ניתוח שנקבע מראש, ואז תהיה ראייה לכאן או לכאן. אבל זה לא עניין אף-אחד, העיקר היה לגמור את החקירה ומהר להודיע "זה לא אנחנו, זה הם".

עוד משהו בעניין הרסיסים: פתאום בי"ח איכילוב יצא בהודעה תמוהה, שהפצועים שהגיעו אלינו, סיכנו את חייהם וניקו מהם את הרסיסים. ועוד פעם הסיפור של "הפלסטינים הבני-זונות האלה, לא אכפת להם מהפצועים, סיכנו את חייהם כדי לנקות מהם את הרסיסים". אף אחד לא שאל - רגע, אם הם באמת ניקו מהם את הרסיסים בבי"ח שיפא וסיכנו את חייהם, למה יש פה שניים עם רסיסים בבי"ח סורוקה? אבל אני יודע מה עמד מאחורי הסיפור הזה: אמא של הודא ע'אליה יצאה לטיפול במצרים עם הרסיסים, והיה חשש שמא המצרים ישלחו את הרסיסים האלה ויטענו: הנה, יש לנו רסיסים. החשש שלי הוא שמישהו גייס את ביה"ח איכילוב, רגע לפני שהמצרים ייצאו עם הרסיס, להגיד שהם ניקו אותם, כדי שאם מישהו יבוא ויגיד "תשמעו, יש לנו רסיס", אז יוכלו להגיד "'רגע-רגע, אצלנו ניקיתם אותם, אבל שמה פתאום יש לכם רסיסים?" זה היה משהו להקדים את התרופה.

בשלב מסוים אני מקבל טלפון ממקור, שאומר לי שהרסיס שהוצא ונבחן תואם, לדעתו, לפגז 155 מ"מ. הרסיס נלקח למכון לחקר שימושי בבן-גוריון, ושם אין להם מושג מה – יש להם טלסקופ מתאים, שבאמצעים ממוחשבים הוא נותן את אופי הסגסוגת. אחרי שהיה להם את אופי הסגסוגת הם לקחו את זה למחלקת המחקר של צה"ל, ושם בעצם עשו מניפולאציה לנתונים שלהם.

היום אני יכול לספר שההרכב של אותה סגסוגת שהגיע אלי תאם לפגז 155 מ"מ שנבדק בהזדמנות אחרת.

עכשיו, אני מגיע עם האינפורמאציה הזאת למהדורה, ובשעות הצהריים אנחנו מבקשים תגובה מדובר צה"ל, על כך שאנחנו הולכים לפרסם היום שבסבירות גבוהה זה פגז 155 מ"מ. אני מתקשר לעוזרת דוברת צה"ל, ומבקש ממנה תגובה בשש, כי בשבע אני נכנס ל"לונדון וקירשנבאום". בשעה שבע היא אומרת לי "בסדר, אנחנו נשמע מה שאתה אומר, ואח"כ נראה". ואז אני בעצם מבין שהם רוצים לראות מה יש לי, ובהתאם לזה הם יגיבו.

בדיעבד אני חושב שזאת היתה טעות שלי, שאני חשפתי להם את מה שיש לי ומה שאין לי, כי אני לא יכולתי לחשוף לא את המקור שלי ולא את נתוני הסגסוגת, כדי שלא להסגיר את מי שנתן לי או זה.

 

"והם אומרים: 'בוודאות, חד-משמעית שזה לא פגז 155 מ"מ'. אז שואלים אותם: 'אז מה כן?' הם אומרים 'את זה אנחנו לא יודעים, זה עדיין בבדיקה'. ואף אחד לא חושב שזה מוזר."

 

קשב: מה היה המניע של מי שנתן לך את האינפורמציה?

אלדר: לא מניע אידיאולוגי. במשך שבוע-עשרה ימים נוהל מאבק, ואני עמדתי באמצע, ובסופו של דבר אני חושב שהמניע שלו היה להגיד לי שאני צודק, שהכיוון שלי הוא נכון. אני אז לא ידעתי שבבן-גוריון הם נותנים רק הרכב. אני רק יודע שכאשר אמר מאיר כליפי ואמר "חד-משמעית...", זה כבר שקר, בעניין הזה אין חד-משמעי. ברגע שירית פגז בחום של אלפי מעלות, משתנה שם משהו שאח"כ אתה לעולם לא יכול לומר "חד-משמעי". אני השתמשתי בביטוי "סבירות גבוהה", הם השתמשו ב"חד-משמעי".

כשאני יוצא מהאולפן, הם מתחילים לירות את כל התותחים שלהם, ולטעון שמדובר בשקר. למחרת מתחילה מלחמה אישית. זה כבר לא להתווכח על האייטם, אלא הם טענו ששלומי אלדר מכר את נשמתו לשטן. הופיע גם מאמר של מירי רגב, שלא ידעתי שזה מה שדוברת צה"ל עושה, ב"מעריב": "תתבייש לך שלומי אלדר, חזור בך" וכל מני דברים כאלה. ואז הם טוענים שהם בודקים את הכל ושאין להם עדיין תשובות, וכעבור שבוע ימים מכנסים מסיבת עיתונאים שנייה שבה הם אומרים: "עכשיו יש לנו את הנתונים". וכשיש להם נתונים, אז הם מפקיעים זמן שידור מגלי צה"ל, פתאום זה מעניין את כל המדינה, בארבע אחה"צ מכנסים מסיבת עיתונאים דרמטית, מאיר כליפי עומד שמה ואומר כמה אני שיקרתי, וכו'. והם אומרים: "בוודאות, חד-משמעית שזה לא פגז 155 מ"מ". אז שואלים אותם: "אז מה כן?" הם אומרים "את זה אנחנו לא יודעים, זה עדיין בבדיקה". ואף אחד לא חושב שזה מוזר. אגב, יום לפני כן פורסם בערוץ 2 שניר דבורי ורוני דניאל אמרו שבצה"ל כבר מאשרים שזה כנראה נשק צה"לי, אבל בזה זה נעצר.

אני לא יכול לחשוף את המקור שלי, אבל יש לי תוכנית. אני יודע שיש עוד כמה מבני משפחת ע'אליה שמסתובבים עם רסיסים בגופם. דיברתי עם פרופ' בנטוויץ' מרופאים לזכויות אדם, שהתקשר אלי אחרי השידור, ואמרתי לו תשמע, אני רק רוצה לשאול אותך משהו תיאורטי. את הרסיסים הצבא מחזיק בידו, כי היתה פה מלחמה מאד טעונה, מאד רגשית ומאד אישית, ואני לבד במערכה. כי הכתבים הצבאיים גם נורא נעלבו: ישב, למשל, אמיר בר-שלום ב"תיק-תקשורת", וכששאל אותו חיים זיסוביץ' למה אתם לא בודקים את המקורות שלהם, אז אמר אמיר בר-שלום: "מעניין למה אתם לא שואלים את שלומי אלדר, שמודה שסמי אבו סמהדנה הוא חבר אישי שלו, למה הוא לא בודק את המקורות שלו". שלחתי לו אח"כ אס.אמ.אס שאני יכול להכיר לו את סמי אבו סמהדנה אם הוא רק יבקש. אני מוכרח לומר שהיה לי איזה קטע עם אמיר בר-שלום, לפני החיסול של השיח' אחמד יאסין, דיברתי איתו על עניין החיסולים ואמרתי לו שמרמים אותם בכל פעם שמחסלים איזה דג רקק ואומרים להם שזה סגנו של מחמד דף. ורק אחרי חיסולו של רנטיסי הוא שלח לי הודעה שעכשיו הוא מתחיל לשים לב...

בקיצור, אני שאלתי אותו אם זה אפשרי לקחת רסיס מאחד מבני המשפחה, להביא אותו לארץ או לבדוק אותו באיזושהי צורה כדי שזה יהיה "האקדח המעשן" שלנו, כי עד עכשיו זה או האמת שלהם או האמת שלי. אני מגיע ביום ראשון, 25 ביוני, שמונה בבוקר למחסום ארז כדי לארגן את כל הדברים האלה, ואז נחטף גלעד שליט. באותו רגע אני אומר – אלף, אני לא יכול להיכנס לעזה, כי עזה נסגרה, ובית, זה באמת כבר לא מעניין אף-אחד.

 

"אין דבר כזה מרחבי שיגור. כל צפון הרצועה זה מרחב שיגור, הסיכוי לפגוע במשגרים שואף לאפס ואילו הסיכוי לפגוע באזרחים הוא פי אלף. לא צריך להיות חכם גדול, זה די ברור."

 

קשב: שאלת האשמה העסיקה במשך זמן רב את התקשורת הישראלית; בדיעבד, אתה לא מרגיש שהעיסוק בשאלה זו האפילה על הדיון העקרוני יותר, של ירי ארטילרי לעבר ריכוזי אוכלוסייה בעזה?

אלדר: אני זוכר שאני עמדתי יום אחד בצפון הרצועה, הכל היה פתוח, ואמרתי שאין דבר כזה מרחבי שיגור. כל צפון הרצועה זה מרחב שיגור, הסיכוי לפגוע במשגרים שואף לאפס ואילו הסיכוי לפגוע באזרחים הוא פי אלף. לא צריך להיות חכם גדול, זה די ברור.

למה הסיפור של ע'אליה היה אם זה אשמת צה"ל או לא? אם צה"ל היה בא ואומר "תשמעו, פגענו או לא פגענו, זה כנראה אנחנו אבל אנחנו מתנצלים, אנחנו מגנים" וכו', זה היה נגמר אחרת. אבל פה התחיל טיוח של ועדת בדיקה צה"לית. ואם אתה כבר מקים ועדת חקירה, אז תמצה את החקירה עד הסוף. כל התחושה של הבדיקה הזאת היתה שרוצים לעשות משהו מהר מהר, לטייח, שלא יקרה עוד פעם מקרה כמו עם מחמד א-דורה.

בבית-חאנון, הדבר הראשון שעשיתי היה לאסוף מהמקום רסיסים, שיהיו לי בתיק, ושלא יצטרכו לנתח אח"כ מישהו ולהוציא אותם מגופו. אבל שם לא היה ספק, היה ירי של עשרות פגזים על שכונת מגורים עם הרבה הרוגים. שם אף אחד לא היה יכול להכחיש. ותראו איך אותו סיפור של בית-חאנון, שבו נהרגו יותר אנשים, ברגע שישראל התנצלה זה פשוט נעלם. אבל פה היה עוד משהו שהיה מאד חשוב – פה היתה תמונה ששווה יותר מאלף מלים. התמונה הזאת של הילדה הודא ע'אליה, על חוף הים.

אגיד עוד משהו, שהיה קצת מצחיק, איזה עיתונאי גרמני, פרסם משהו שקרא לו "תחקיר". הוא לקח את הצילומים מחוף הים ושאל שאלות. "ידיעות אחרונות" פרסם כותרת: "הסרט מבוים". כי איך יכול להיות שהיא בלי בגד ים? רק אף אחד לא שאל, איך בת פלסטינית יכולה להתפשט? מה הם חשבו שהיא תתרוצץ עם חוטיני?! או, "היא נפלה על החול והצלם ביים אותה". לא, הצלם לא ביים אותה. אני יודע בדיוק איך הגיע הצלם. אני יודע מהעבודה העיתונאית שלי, שכשמגיעה מצלמה, זה מעורר סערת רגשות. אז יכול להיות, למשל, שקודם היא ישבה על תלולית עפר, וברגע שהגיעה המצלמה והגיעו האמבולנסים אז באמת משהו עורר את סערת הרגשות שלה. אולי, אני לא יודע. אבל מבוים – זה לא היה.

קשב: אתה מרגיש שבעקבות פרשת ע'אליה נפגעו יחסי העבודה שלך עם דוברות צה"ל, למשל?

אלדר: "לא נפגעו כי לא היו לי גם קודם יחסי עבודה איתם".

 

האסיר איקס 2 - פרשה מסוכנת

פרשת האסיר איקס 2, לפי שני העיתונים הנפוצים במדינה, נעה בין "פירצה ביטחונית איומה" לבין סכנה מוחשית לדמוקרטיה. ומה מגלות האותיות הקטנות? האם העיתונות מבצעת את תפקידה? | להמשך >>

מה באמת היה אחוז ההצלחה של כיפת ברזל?

בין לוחמה פסיכולוגית, אינטרסים כספיים ופוליטיים, וקושי עיתונאי לפקפק בדובר צה"ל – קיבל הציבור הישראלי מידע מוטעה, באופן שמנע דיון מהותי על יכולתה של כיפת ברזל להגן על העורף הישראלי | להמשך >>

הצטרפו לרשימת תפוצה
כך תוכלו לסייע
contactusbig

וידאו קשב