דרישות קשב לעיתונות הוגנת

הדיון בנושא התקיפה באיראן חשוב וראוי

השתקת הדיון הציבורי מסכנת את ביטחון הציבור 

 נובמבר 2011

 

ללא קשר לעמדות השונות המושמעות בשאלת התקיפה הצבאית באיראן, ברור כי כל החלטה בנושא עלולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על עתידה של מדינת ישראל ואולי אף על עצם קיומה. ההתקפה הבוטה של שרים בממשלה על עצם הלגיטימיות של כלי התקשורת לעסוק בנושא, משקפת חוסר הבנה מוחלט מצדם בנוגע לתפקידה המהותי של תקשורת בחברה דמוקרטית.

 

ב-28 באוקטובר 2011 פרסם נחום ברנע, הפרשן המדיני של "ידיעות אחרונות", ידיעה לפיה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק, סיכמו ביניהם על תקיפה צבאית קרובה של מתקני הגרעין באיראן. זאת למרות התנגדותם של ראשי מערכת הביטחון. ברנע ביקר את העדרו של דיון ציבורי בנושא, והעלה שאלות בנוגע לאינטרסים העומדים מאחורי החלטה זו, ובנוגע לדרכי קבלת ההחלטות במדינת ישראל.

 

ידיעה זו זכתה להתעניינות מצד שאר כלי התקשורת והעלתה לראש סדר היום את שאלת ההתמודדות הראויה עם האיום הגרעיני הנשקף לכאורה מצד איראן. בימים שלאחר פרסומה, הופיעו בכלי התקשורת השונים מגוון דיווחים בנושא. הם עסקו בין היתר בעמדות שרים וחברי כנסת בסוגיה, בניסיונות ראש הממשלה לגייס רוב בקבינט לאישור המתקפה, בחששות שהמהלך העתידי מעורר בקרב ממשלות זרות ובקצב ההתקדמות של תוכנית הגרעין האיראנית.

יש הטוענים, אגב, שהדיון התקשורתי בנושא התקיפה באיראן הינו חלק ממסע יחסי ציבור מכוון מבית היוצר של משרד הביטחון ומשרד ראש הממשלה, כחלק מהאסטרטגיה הדיפלומטית שלהם. כך או כך, דיון זה עורר את חמתם של שרים בכירים בממשלה, אשר טענו שעצם קיומו מסוכן. השר לענייני מודיעין, דן מרידור, אמר בראיון ל"מעריב" כי "דיון פומבי בנושא כזה הוא לא פחות משערורייה ... הציבור בחר בממשלה שתחליט בדברים כאלה באופן חשאי, זכות הציבור לדעת לא כוללת דיון מהסוג הזה".

השר בני בגין הצטרף לביקורת ואמר ביומן הבוקר של גלי צה"ל כי הדיון התקשורתי בסוגיה הוא "הפקרות מטורפת" כהגדרתו. לטענתו הדיון הזה מהווה "חבלה אמיתית ביכולת של הממשלה לקבל החלטות". שר הביטחון, אהוד ברק, אמר גם הוא בראיון לאותה תחנה כי הוא "אינו חושב שראוי לדון בדברים מהסוג הזה בתוכנית רדיו".

אין ספק כי במציאות הביטחונית המורכבת שבה מצויה מדינת ישראל חיוני להטיל במקרים מסוימים מגבלות על חופש פעולתה של התקשורת. מגבלות אלו מוטלות על התקשורת כאשר פרסום ידיעה כלשהי עלול לגרום ב"הסתברות של ודאות קרובה לפגיעה קשה רצינית וחמורה בביטחון המדינה" (כפי שנקבע בבג"צ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי). הגוף היחיד במדינת ישראל המוסמך לפסול פרסום ברבים של מידע כלשהו, הוא הצנזורה הצבאית. במקרה הנדון, החליטה הצנזורה כי הידיעות שהוגשו לה על ידי כלי התקשורת מבעוד מועד, לא גורמות לסיכון שכזה, והתירה את פרסומן.

ללא כל קשר לעמדה שמחזיק פלוני או אלמוני בשאלת התקיפה הצבאית באיראן, אין חולק על כך כי כל החלטה בנושא עלולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על עתידה של מדינת ישראל ואולי אף על עצם קיומה. ההתקפה הבוטה של שרים בממשלת ישראל על עצם הלגיטימיות של כלי התקשורת לעסוק בנושא, למרות החלטתה של הצנזורה הצבאית להתיר את הפרסומים, משקפת חוסר הבנה מוחלט מצדם בנוגע לתפקידה המהותי של תקשורת בחברה דמוקרטית. במדינה מתוקנת חייב השלטון לראות בתקשורת במה מרכזית באמצעותה מקיימת החברה דיון ציבורי מושכל וביקורתי בנוגע לנושאים המשפיעים על גורלה. במדינת ישראל, כך נראה, מעדיף הממסד להתייחס אל התקשורת לא כאל "רשות רביעית" הממלאת פונקציה רצויה של פיקוח על השלטון אלא כמטרד המונע ממנו לבצע את תפקידו.

הדיון התקשורתי בנושא התקיפה באיראן מאפשר לציבור לפקח על מערכת קבלת ההחלטות של נבחריו וזאת דרך חשיפתו לעמדותיהם של הגורמים המקצועיים במערכת הביטחון. ראוי לזכור כי לעיתים דווקא אי פרסומו של מידע והשתקתו של דיון ציבורי הוא זה המסכן את ביטחון המדינה ואת האינטרס הציבורי.

 

> "העבר מראה שצייתנות תקשורתית לא תמיד תורמת לביטחון" – יזהר באר, מנכ"ל קשב, בריאיון ל"גלובס"

 

האסיר איקס 2 - פרשה מסוכנת

פרשת האסיר איקס 2, לפי שני העיתונים הנפוצים במדינה, נעה בין "פירצה ביטחונית איומה" לבין סכנה מוחשית לדמוקרטיה. ומה מגלות האותיות הקטנות? האם העיתונות מבצעת את תפקידה? | להמשך >>

מה באמת היה אחוז ההצלחה של כיפת ברזל?

בין לוחמה פסיכולוגית, אינטרסים כספיים ופוליטיים, וקושי עיתונאי לפקפק בדובר צה"ל – קיבל הציבור הישראלי מידע מוטעה, באופן שמנע דיון מהותי על יכולתה של כיפת ברזל להגן על העורף הישראלי | להמשך >>

הצטרפו לרשימת תפוצה
כך תוכלו לסייע
contactusbig

וידאו קשב